שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קע״ו (ב׳)

שוב ראיתי במשנה למלך פ"ו ממלוה הלכה א' שכתב ג"כ דטעם הרמ"ה הוא משום דהוה כחצי שיעור וכמו בגזל ושמחתי. ובגוף הקושיא מהא דאמר רבא לא לכתוב רחמנא בגזל ונילף מרבית שהקשו הרבה קושית ע"ז ועיין משנה למלך פ"ד ממלוה ה"א שהאריך בזה לענין אם שייך רבית בקרקע לפענ"ד לולא דמספינא ה"א דקושית הש"ס אינו דלא לכתוב בריבית כלל דזה פשוט דהוה אמרינן כיון דמדעתי' לא שייך ריבית ודקארי לי' מה קארי לי' רק דעיקר הקושיא דהא אמרו שם דריבית ונשך לעבור עליו בשני לאוין והנה כבר כתבו התוס' שם דהיכא דלא שייך מלקות לא מסתבר שיעבור בשני לאוין דמה נ"מ בזה ולפ"ז ניהו דכאן גלתה התורה בהדיא נשך ומרבית מ"מ זה גופא קשה דלא לכתוב ריבית והיינו דלא לכתוב לאו דריבית כלל דמה נ"מ כיון דלא לקי על לאו דריבית כלל כמ"ש הרמב"ם ועיין משנה למלך פ"ד ממלוה הלכה וא"ו וא"ל דלעבור עליו בשני לאוין בלבד איצטריך דזה נוכל ללמוד מגזל וא"כ לא לכתוב רק נשך בלבד ובזה ממילא ל"ק כל הקושיות דעכ"פ כתוב נשך ונדע על פחות משו"פ וכדומה וע"ז משני דליכא למילף מגזל דמדעתי' וכיון שכן גלתה התורה דיעבור בשני לאוין ודו"ק. אחר כמה שנים מצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"א סי' כ"ז שכתב ג"כ ליישב קושית הבית יעקב הנ"ל דגם בגזל אסור פחות מפרוטה מן התורה וע"ש ובשו"ת אא"ז הח"ץ ז"ל סי' כ"ו ותמהני גם עליהם שלא זכרו שזו ראיית התוס' בכתובות. אמנם לכאורה קשה היאך אפשר לחייב בריבית פחות משו"פ הא לשיטת הט"ז אינו שייך בריבית קצוצה דיוצא בדיינים רק ע"י תביעה וכאן דליכא שום תביעה הא פחות משו"פ אין איסור גזל דמחל ליה וכיון שכן שוב לא שייך איסור ריבית דהא לא שייך תביעה בפחות משו"פ. אך זה דחוק דניהו דא"י להוציא בדיינים כל שלא תבעו אבל אם תבעו אף שמחל לו פחות משו"פ מכל מקום הא כל ריבית מחילה היא ואפ"ה התורה אסרתו ולכך שפיר אוסר הרמ"ה. ואגב אבאר מה שראיתי בשו"ת פ"מ שם שתמה על אא"ז הח"ץ ז"ל בהא שהקשה הח"ץ דלמה אמר רבא דאתי לכובש שכר שכיר והא אין מקרא יוצא מידי פשוטו וע"ז תמה הפ"מ הנ"ל דלמה לא נזכר הא דאמרו ביבמות דף י"א או דלמא כיון דאתעקר אתעקר הרי דוקא כל שסובל פי' הפשוט אמרינן דאינו יוצא מידי פשוטו לא כשא"א לסבול בשום אופן פירוש הפשוט. הנה זכורני שכבר השבתי עליו בתשובה אחת ואיני זוכר מקומו. אמנם כעת תמה אני בפשיטות הכי בשביל דאתיא מריבית ואונאה אינו סובל הפשיטות לגמרי ול"ד לשם דבמחזיר גרושתו לא שייך ענין טומאה כלל כמ"ש התוס' שם דבעילתה היתר הוא משא"כ כאן דאינו רק קושיא למה לי דיש לומר דאתי לתרי לאוין רק דכל דאיכא למדרש דרשינן וכמ"ש התוספת בב"מ שם וז"פ וברור. ואני מתפלא על שר התורה הרמב"ן ז"ל בשורש השני במנין המצות בהא דהאריך הרמב"ם לדחות דברי המוני המצות שמנו הדרשות אף שפשט' דקרא לא יורה ע"ז והביא דברי רבא דאין מקרא יוצא מידי פשוטו וע"ז כתב הרמב"ן דכל המדרש כלם נכללים בלשון הכתוב ולא מצאו מדרש שהוא עקרי במצות מוציא מקרא מידי פשוטו זולת מה שנזכר ביבמות דף כ"ד על פסוק והי' הבכור אשר תלד והמג"א הליץ בעד הרמב"ם שאדרבא המדרש מוציא מידי הפשט רק שגם כי ידרשו בו מדרש לעולם פשוטו הראשון קיים ואני כתבתי בקונטרסי נקוב בשם דין וחשבון שכתבתי על מנין המצות ושרשיו שלא זכרו הך דיבמות דף י"א דעוקר לגמרי הפשוט ואינו סובל כלל הפשוט כמ"ש התוס' ועיין בעשרה מאמרות מאמר חקור דין פי"ג שהביא ראיה דאף שדרשו דרשה אפ"ה אין מקרא יוצא מידי פשוטו ממ"ש לא יומתו אבות על בנים ודרשו חז"ל בעדות בנים ובדברי הימים ב' סי' כ"ה מבואר דהפשוטו כמשמעו שבנים לא יומתו בחטא אביהם וזה ודאי כפי המג"א. מיהו גם לרמב"ן יש לומר דנכלל גם הדרש והמליצה והמקרא אמת וכן מצאתי במגילת אסתר באותו שורש גבי מה שהקשה הרמב"ן על שיטת הרמב"ם בשרשו דמה שהוא נלמד מי"ג מדות אין למנותו בכלל המצות והקשה הרמב"ן מהא דמנה לא יומתו אבות על בנים כפי מדרשו וע"ז כתב המג"א שם דס"ל לרמב"ם דשניהם אמת ועכ"פ המדרש של בעדות אבות ג"כ בכלל פשוט של מקרא עי"ש. ובזה ישבתי לנכון קושית הרמב"ן בשורש שמיני שכתב להקשות דלשיטת רבינו שנטע שורש השלילה שלפעמים יורה הכתוב על שלילה לבד א"כ קרא דלא יומתו אבות על בנים יש לפרש ג"כ בתורת שלילה דה"א שנתחייב מיתה ע"פ קרובים כמו בשני עדים אחרים קמ"ל דלא יומתו אבל אינו אזהרה ובמחכ"ת המג"א שהשיב לקושיא זו דאי אפשר לומר שהוא לשלול דין חיוב מיתה עפ"י שני עדים שאינם קרובים דהכתוב משמע דבא לומר דלא יומת ע"פ אחד כגון אב על בן דסד"א שיהיה נאמן אחר שהוא קרובו בודאי אומר אמת שאל"כ לא יגרום מיתה לזה. במח"כ אין לו טעם וריח דאיך אפשר דס"ד דקרוב יהיה עוד יותר נאמן ובד"נ בודאי כל שאינו עד אינו נהרג אף כי בע"א אך לפמ"ש הרמב"ן והמג"א אתי שפיר כי אחרי שלא יומתו אבות על בנים כולל שלא יומתו בעדות וכן שלא יומתו בחטא אביהם ולענין חטא אי אפשר לומר שהוא שלילה דמה"ת לחייבו על חטא אביו דנצטרך לשלול זאת כמו כן גם המדרש שדרשו על עדות ע"כ הוא אמת שבא באזהרה ולא שלילה ודו"ק היטב: