שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קע״א (ג׳)

והנה שאלני המופלג היקר מוה' פנחס נ"י נכד ש"ב הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל מבראד דמה נסתפקו התוס' אם עבר והקדישו והקריבו אם הקרבן כשר דהרי בסנהדרין דף קי"ב נסתפקו אם שחיטה מועיל להוציאה מידי נבילה ומכ"ש להקריבו לגבוה ואמר ששאל זאת לכמה רבנים ולא השיבו דבר. ואני השבתי לו דהנה בלא"ה דברי התוס' תמוהין דהיאך יכול להקדישו והא אינו ברשותו ואינו שלו וא"י להקדישו דמידי דהוה בשור הנסקל דקי"ל דמכרו אינו מכור והקדישו אינו מוקדש וכבר נתעורר בזה בשו"ת תפארת צבי סי' ט' בחלק יו"ד וע"ש בסי' י"ט. אמנם לפענ"ד הדבר פשוט דהנה באמת קמיירי כאן בנכסי צדיקים דאלו נכסי רשעים זבח רשעים תועבה כדאמרו בסנהדרין שם ועיין בת"ץ שם ולפ"ז למה לא יכול להקדישו הא אינו של כל אדם והוה בהמת הפקר ויכול להקדישו ובשלמא א"ה כגון שור הנסקל א"י להקדישו דאסור בהנאה אבל כאן נכסי צדיקים אסור הוא משום קנס כדאמרו בסנהדרין שם וכיון דהקדשות מותרין דהוה שלל שמים א"כ סברת התוס' דאף דכעת הוה שלל דידהו כל שכבר הקדישו יהיה מותר ועיין במהרש"א שם אבל לענין שיחול ההקדש פשיטא דיכול להקדישו דהוה בהמת הפקר ואי משום דקנסו לנכסי צדיקים בכה"ג לא קנסו כיון דהוא לשמים ולא נסתפקו התוס' רק משום דכתותי מכתת שיעורא. ומעתה אין מקום לקושייתו דלהדיוט ודאי אסור ורק לגבוה ס"ד דלא קנסו והוה כשלל שמים וז"ב ודו"ק. נחזור לנ"ד הנה לכאורה הי' נראה לי ראיה ברורה דאף במקום דטעון גניזה שייך כתותי מכתת שיעורא מהא דאמרו בסוכה דף ל"א הכא באשירה דמשה עסקינן דכתותי מכתת שיעורא וכן אמרו בכמה מקומות והיינו דע"ז של ישראל אין לה ביטול וכמו שכתב התוספות שם באורך ולפי זה הרי הרב בעל תורת חיים בעבודה זרה דף נ"ב בהא דאמרו שם דע"ז של ישראל טעון גניזה וכתבו התוס' שם דהיינו שריפה והוא חלק עליהם וכתב דא"צ רק גניזה ע"ש שהאריך בטעמו ולפ"ז היאך הוה כתותי מכתת שיעורא הא א"צ רק גניזה וא"ל כיון דבא מכח עכו"ם צריך שריפה דלא פקע כח עכו"ם מיניה וכמו שנראה שם מדבריו ממה שהקשה שם מיעקב שהטמין ע"ז תחת האלה ולא שרפם אף שלקחם ע"ש. אבל באמת אין סברא כלל דממנ"פ אם מקרי של עכו"ם היה יכול לבטל ע"י עכו"ם אף בע"כ של עכו"ם ואם הוה של ישראל א"צ רק גניזה. ובאמת הרמב"ן בתורה כתב דבאמת העכו"ם ביטל אותו ויעקב גנזם לתוספת זהירות ע"ש והביאו בת"ח שם ועכ"פ יקשה דהאיך מקרי כתותי מכתת שיעורא וע"כ דאף בדבר שצריך גניזה נמי מכתת שיעורא מקרי והנה האיר ד' את עיני ומצאתי בתוס' יבמות דף ק"ד ד"ה סנדל שהקשו הקושיא הנ"ל והוכיחו מזה דגם בגניזה מקרי כתותי מכתת שיעורא ומצאתי שגם התוס' ס"ל בחד מקום דע"ז של ישראל טעון גניזה וא"צ שריפה וכתבו עוד דיש לומר דמיירי בע"ז של ישראל שעבדה עכו"ם דטעון שריפה ע"ש. ובזה הבינותי הא דמשני באשירה של משה דכתותי מכתת שיעורא וכל ימי הייתי קוהה למה נקט אשירה של משה לשני בע"ז של ישראל ולפמ"ש התוס' אתי שפיר דבאמת ע"ז של ישראל א"צ שריפה רק בע"ז של ישראל שעבדה עכו"ם ולפ"ז אשירה של משה כך הי' כמ"ש בע"ז דף נ"ג דלמדו מואשריהם תשרפון באש דע"ז של ישראל ובא עכו"ם והשתחוה לה דאסרה ע"ש ולפ"ז בכה"ג בעי שריפה דוקא ומכל מקום אין לו ביטול דהו"ל ע"ז של ישראל. ובזה מיושב היטב קושית התוס' בסוכה שם דגם ע"ז דכותי מכי אגבהה ישראל קנאה והו"ל שלו. ולפמ"ש בזה לא הוה מכתת שעורא ממנ"פ דאם של עכו"ם בביטול סגי ובשל ישראל בגניזה ובגניזה לא מקרי כתותי מכתת שיעורא להתירוץ השני ודו"ק. ועיין כ"מ פ"ח מע"ז שהקשה על רבינו שכתב בע"ז של ישראל רק גניזה ולא זכר שם התוס' ביבמות הנ"ל. ודרך אגב אומר במ"ש התוס' בסוכה דף ל"ה דאולי גם מדאורייתא צריך ערלה שריפה והקשה כבוד אבי מורי הגאון נ"י דמה זה ספק הא ע"כ הוא מן התורה דמדרבנן א"א להחמיר בשריפה דאתה מיקל באפרן וכמבואר בתמורה דף ל"ג. והשבתי דלפמ"ש המ"א סי' תמ"ה ל"ק גם על התוס' ודו"ק. וע"ד הפלפול י"ל דהנה במה דחיישינן דלמא אתה מיקל באפרן אף דיכול לבטל האפר ברוב והאפר ודאי בטל ברוב ועיין מג"א סי' תצ"ח (ודברי' תמוהין במ"ש שצריך ששים כמ"ש האחרונים) מכל מקום הא אין מבטלין איסור לכתחלה אף בדרבנן. והנה בחידושי כתבתי ליישב קושית התוספות בפסחים דף למ"ד בד"ה ולשהינהו דהקשו דהא אין מבטלין איסור לכתחלה וכתבתי דהטעם דאין מבטלין הוא משום דרוב אינו רק ספק והתורה התירה כמ"ש בשיטה מקובצת בב"מ דף ז' ולכך אין עושין ספק בידים לבטל ברוב שיהיה ספק וכמ"ש המג"א סי' תס"ז בשם המהרי"ט ולפ"ז שם דהוא משהו בעלמא ובא"מ דהוא רק משום גזירה אבל עכ"פ אינו מבטל הטעם ואינו עושה ספק דרבנן בידים ולכך שפיר מותר וז"ב. ולפ"ז בערלת ח"ל דהיתה הל"מ דספיקה מותר וא"כ מותר לעשות ספק בידים שפיר מותר לבטל ברוב והי' מותר לשרוף ברוב אפר ודו"ק ובזה י"ל דלכך דעת המחבר ביו"ד סי' צ"ט דלהוסיף על איסור שרי והיינו כיון דעכ"פ הוה ספק שוב שרי להוסיף ולפ"ז יש חילוק בין לח ליבש דבלח בלח שנאסר שוב אסור להוסיף. ובזה מיושב היטב מה שהקשו ממותר שמן שבנר ועיין בכו"פ שמחלק כעין זה ומה שמקשה המהר"ם ממרבה עצים אף דשם ביבש מיירי היינו דמשמע לי' דשם אף שאין עצים כלל מותר להרבות כמ"ש ביש"ש פ"ק דביצה דלא כמג"א סי' תק"ז וא"כ עושה ספק בידים וע"ז משני דש"ה דמקלי קלי לאיסורא וא"כ אינו עושה ספק בידים דהרי לא ניכר האיסור כלל ודו"ק כי קצרתי והוא דבר חריף ת"ל. ובלא"ה נראה לפענ"ד ליישב דשאני שאר איסורים דכל הטעם דאסור לבטל הוא משום דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנותם הואיל ויכול להוסיף ולבטל איסור והם החמירו עד ששים וכמ"ש בתוס' בפסחים דף למ"ד ד"ה ולשהינהו ולפ"ז כל שכבר נתבטל ברוב שוב יכול להוסיף ולבטל שיהי' ששים ושפיר הועילו בתקנתם דאוסר עד ששים. ולפ"ז זהו בשאר איסורים אבל כאן דנר חנוכה אסור משום דהוקצה למצותו ואם יהיה יכול להוסיף ולבטל בששים שוב לא הוקצה דעכ"פ יראה שישאר ברוב היתר שעכ"פ כשיתבטל ברוב יוסיף עלי' עד ששים ואז הוה הוקצה למצותו דמצפה ועומד שתתבטל ברוב ואז יהיה מותר לבטלו ובלא"ה זה גופא דמבטל בששים בזה מכחיש כח המצוה שהרי הוקצה למצוה והוא מרבה עליהם כדי לבטלם ומה שהקשה המהר"ם מרוטנבערג מעצים מוכנים י"ל דשם דהוה דבר שיל"מ הוה ג"כ כעין הוקצה למצותו דהרי דבר שיל"מ לא בטל וצ"ע בזה: