שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן ק״ע (ג׳)

ובזה יש ליישב קושית התוס' בדף י"ב דאיך בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר דהא ר"י אוסר לבדוק שמא יבא לאכול ועוד דר"י גמר מנותר ונותר לאח"ז איסורו בשריפה וחמץ לאח"ז איסורו השבתתו בכל דבר ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהשבתתו בכל דבר שוב יוכל לבטל וע"כ לא שייך החשש הלז רק כשבודק ועוסק בחמץ בידו אבל לא כשמבטל בלבו וגם לא שייך לדמותו לנותר דניהו דנותר צריך שריפה היינו משום דאם לא ישרפו עדיין יש לאיסור בעולם והתורה הצריכה שישרף לאותו איסור ולא יהיה בעולם אבל כאן בחמץ דהתורה לא הצריכה רק שלא יהי' של ישראל וברשות של ישראל וחמצו של ישראל ברשות עכו"ם באופן שאינו שלו מותר וא"כ כל שמבטלו בלבו סגי להפקיע איסור. ובזה ממילא מיושב קושית התוס' עוד שם דאיך ימתין עד אחר שש ולא יבערנו. ולפמ"ש אתי שפיר דהא בבא שש יוכל לבטלו ולא יעבור כלל: עוד יש לומר עפמ"ש בחידושי לה"פ הטעם של הכל בו ודעימי' דס"ל דלחמץ ידוע ל"מ ביטול הוא משום דלאח"ז איסור ל"מ ביטול ואימתי מבטלו קודם זמן איסורו ושוב ל"מ ביטול דלא שייך טעם של הר"ן דכיון שאינו ברשותו בביטול כל דהו סגי דהא בעת שמבטלו עדיין ברשותו ולכך ל"מ לחמץ ידוע זולת לחמץ שא"י מועיל ביטול דמבטלו באמת בלב שלם דאינו רק שמא ימצא במועד ואז יהיה אסור ושפיר מבטלו בלב שלם אבל בחמץ ידוע דבידו למוכרו עדיין ל"מ ביטול קל כזה שאינו רק בלב והארכתי שם בזה. ולפ"ז יש לומר דזה טעמו של ר"י דס"ל דשלא בשעת ביעורו צריך שריפה ובשעת ביעורו השבתתו בכל דבר שהרי כבר הבאתי קושית הפ"י דלמה יגרע פירור וזירור מביטול. אך לפמ"ש כיון דלחמץ ידוע ל"מ ביטול שפיר קאמר ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה אבל בשעת ביעורו דהיינו בשבע דאז אסור ומבטלו בלב שלם שפיר השבתתו בכל דבר דלא גרע מביטול וז"ב. ובזה מיושב מה שתמה הפ"י דהיאך אפשר דשלא בשעת ביעורו יהיה חמור מבשעת ביעורו דבזה השבתתו בכל דבר ובזה צריך שריפה דוקא. ולפמ"ש אתי שפיר ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב קושית הפ"י הנ"ל עפמ"ש בחידושי לה"פ סי' תמ"ה בישוב קושית הב"ח והמג"א סימן תמ"ה דלהרמב"ם דסובר כל הנקברים לא ישרפו שא"כ אתה מיקל באפרן וכמ"ש בפי"ט מפהמ"ק וא"כ איך פסק דחמץ בשריפה כיון דפסק כחכמים דמפרר וזורה לרוח והוה מנקברים ואפרן אסור וכתבתי דהמעיין בלשון רבינו פ"ג מחמץ ובלשון הש"ע סי' תמ"ה ס"ב שהוא מועתק מלשונו יראה דפה כוון כיון דלא כתב שמותר לשורפו רק קודם שש ואז לא שייך למגזר משום אפר דאפרו וגחלתו מותר דהוה כחרכו קודם זמנו דמותר וכמ"ש ה"ה שם בהדיא ולאח"ז איסורו פסק שם בהדיא דהפחמין שלו אסור בהנאה ע"ש שהארכתי בזה וכן נראה קצת שכוון לזה הח"י שם. ומעתה קודם זמן ביעורו שפיר אמר ר"י דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולא שייך לומר דא"כ אתה מיקל באפרו (ואף דר"י לשיטתו דס"ל בסוף תמורה דנקברים אפרן מותר ולכך ס"ל דאם רצה לשרוף הנקברין רשאי אבל לפענ"ד אין מזה ראיה דכל שלא הטילה התורה שריפה אף ששרפו אפרו אסור דלא נעשה מצותו דעיקר מצותו היא קבורה ומה דס"ל דשריפה חמור הוא לשיטתו כמו דס"ל דאין ביעור חמץ אלא שריפה ולא מועיל פירור וזורה לרוח לדידיה דמכל מקום איתא מקצת איסור בעין. ובזה מיושב כל מה שגמגם הפ"י בחידושיו לפסחים דף כ"ז על ר"י בזה ויש להאריך בזה ואכ"מ) דהרי קודם שש אפרו מותר דהוה כחרכו קודם זמנו אבל בשעת ביעורו אי אפשר שיהי' שריפה בלבד דא"כ אתה מיקל באפרן והוא למד ק"ו מנותר ול"ש הק"ו דהרי אתה מיקל באפר' ועיין בפ"י דף כ"ז שם ולכך השבתתו בכל דבר. ובזה מיושב כל קושית הנ"ל וע"ד שכתבתי ודו"ק. איברא דלכל מ"ש יקשה מהא דאמר בדף כ'א ל"צ אלא לר"י דאמר אין ביעור חמץ אלא שריפה בהדי דלישרפי' לתהני מיניה והא לאח"ז איסורו השבתתו בכל דבר ועיין בפ"י שהעיר בזה ואפשר דס"ד כיון דעיקר מצותו בשריפה מותר להנות מיניה קמ"ל דאסור ודו"ק שוב הראני בשו"ת שאגת ארי' סי' פ"ז שקדמני בסברא הלז ונהניתי: