שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קס״ט (ז׳)

והנה המהרי"ט חלק חו"מ סי' קכ"ג חידש דאם עשה בפירוש שליח במידי דלא מצי עביד השתא מועיל ודוקא בסתם לא מועיל והאחרונים חלקו עליו ועיין במשנה למלך פ"ו מגירושין והמח"א הלכות שלוחין. ולפענ"ד היה נראה לי דבר חדש דהנה בפ"ב דקידושין דף מ"ה אמרו דלמא ארצויי ארצי קמי' והמבואר שם מדברי הרא"ש דכל דארצי קמי' וגילה דעתו דניחא לי' אמרינן בזה זכין לאדם שלא בפניו וכבר האריך הרחיב הדיבור בזה המחנה אפרים הלכות זכייה ומתנה באורך ע"ש ולפי"ז יש לומר דבאמת גם המהרי"ט מודה דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח אף בפירוש רק היינו שמועיל מה שעשהו שליח בעת דלא מצי עביד אבל כל דהיה עושהו שליח אח"כ בעת שיכול לעשות בעצמו פשיטא דמצי משוי שליח. ולפ"ז כיון דהוא עשהו שליח וזהו דהי' בעת דל"מ עביד דעכ"פ גילה דעתו שרצונו להיות שלוחו א"כ אח"כ כשעשהו הרי זכה לו השליח וזכיה מטעם שליחות ואז בעת ההוא מצי לעשות בעצמו ומועיל כל שגילה דעתו מקודם ועיין בתה"ד סימן קפ"ח שביאר בהדיא דאף בתרומה דבעינן אתם מדעתכם אפ"ה כל שגילה דעתו בעת השליחות סגי ואף דהאחרונים השיגו עליו מדברי הרשב"א בנדרים דף ל"ו דלא שייך זכיה כל שתורם משל בעל הכרי ודוקא בתורם משלו על של בעל הכרי שייך זכייה דמזכהו משא"כ בתורם משל בעל הכרי לא נתן לו דבר שיהיה שייך בזה זכייה וצריך שליחות גמור ובעינן מדעת בעה"ב ועיין בספר קצה"ח סימן רמ"ג שדחה בזה דברי התה"ד לפענ"ד דסברת בעל תה"ד דניחותא דמצוה להפריש בשעת לישה דמצותו זה ג"כ מקרי זכייה שמפריש חלה כמצותו ומכשירו לאכילה והא דאמרו בחולין דף י"ב דאם אמר לשלוחו צא ותרום ושמע אחר דל"מ היינו משום דרצה דהמצוה תהי' ע"י שלוחו ולא הפריש השני רק מבעל הכרי א"כ לא זכהו כלום דהמצוה נתקיים ע"י אחר אבל כל שזיכהו איזה דבר אף ניחותא דמצוה מיקרי זיכוי ומיושבים דברי התה"ד. עכ"פ יהיה איך שיהיה כל שמזכה לו איזה דבר כ"ע מודו דמועיל מטעם זכייה כל שגילה דעתו דניחא ליה בזה וא"כ אתי שפיר דברי המהרי"ט: ובזה גלותי היום חרפת המשנה למלך שהקשה על המהרי"ט מהא דפריך הש"ס מאפטרופוס שמיפר אף במידי דלא מצי עביד ומה קושיא הא עשאו שליח בפירוש. ולפמ"ש אתי שפיר כיון דמטעם זכייה הוא וכאן מה זיכה להבעל במה שמיפר ולא נתן לו כלום ומילי בעלמא הוא דזיכה לו וזה ל"מ. והנה הרא"ש בנדרים דף ע"ב בהא דהקשה הש"ס דאיך מיפר האפוטרופוס אף שלא שמע הבעל וכתב הרא"ש דלא שייך לומר דנעשה שליח על השמיעה דבמידי דממילא לא שייך שליחות. וביאור הענין נראה לי ג"כ עד"ז כיון דמלתא דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח והיינו דהא דמרבינן שליחות הוא במידי דעשייה דכיון שיכול לעשותו משוי שליח ג"כ אבל במידי דממילא כגון שמיעה שממילא שומע ואין בידו לעשות איזה דבר שישמע בזה לא אלים כ"כ הדבר שיעשה שליח ויש ליישב בזה דברי הרמב"ם שפסק דל"מ שיפר בעצמו הנדרים שעתידה לידור ופסק דיכול לעשות שליח ותמה הלח"מ בזה ואכ"מ להאריך עכ"פ דברי המהרי"ט ברורין לפענ"ד ובאמת אם נימא כמ"ש האחרונים דבתרומה דבעינן דעתו ל"מ אם תורם של בעל הכרי הי' אתי שפיר מה שהקשה המהרי"ט על התוס' שנדחקו היאך עושין התלמידים שלנו להפריש חלה וכתב המהרי"ט שם דבעושה שליח בפירוש מועיל. ולפמ"ש אתי שפיר דבתרומה וחלה דבעינן אתם מדעתכם ל"מ בזה ועיין מלמ"ל פ"ד מתרומות שהביא בשם סמ"ג דיכול אדם לעשות שליח לתרום תרומתו לעולם והוא כתב שצ"ע ולדברי המהרי"ט א"ש ויש להאריך בכ"ז ואכ"מ. ומדי דברי זכר אזכור מה ששאל אותי חכם אחד מק"ק סטאניסלאב בהא דכתבו התוס' ביומא בהא דאמרו דהני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי שלוחי דידן נינהו מי איכא מידי דאילו הוא לא מצי עביד וכתבו התוספת דנ"מ דאם הוו שלוחי דידן הי' יכול ליתן לכהן אף שאינו מאותו משמר וע"ז הקשה הנ"ל דא"כ תפשוט מברייתא דב"ק דף ק"ט ע"ב דאם הי' בע"מ נותנה לכהן שבאותו משמר ואמאי הא לא גרע עכ"פ מישראל שיכול ליתן לאיזה כהן שירצה ומברייתא ודאי דיש למפשט כמ"ש התוס' שם. והשבתי לו דבאמת צריך ביאור היאך אפשר כלל לומר דהני כהני שלוחי דידן הא הסברא פשוטה דמי איכא מידי דאיהו לא מצי עביד ושליח מצי משוה. אך צ"ל דס"ל כיון דאין המניעה מצד גופו של ישראל דהגוף שוה לגופו של כהן רק דכן היתה גזירת התורה שיהיה משבט לוי והכהנים א"כ לא שייך כל מידי דלא מצי עביד וכמ"ש הבית מאיר סימן קמ"ט לענין חכמי ליסא ז"ל דכל שהוא ראוי רק שהמניעה מצד שנשתטית לא שייך כל מלתא דאיהו לא מצי עביד אבל בכהן בע"מ דהמניעה מצד הגוף שהוא בע"מ ואינו שוה לשאר כהנים בכה"ג ודאי סברא נכונה דא"י לשנות למשמר אחר דמי איכא מידי דהוא לא מצי עביד וזהו דפריך שם בפשיטות גבי כהן זקן ואי דל"מ עביד שליח היכי מצי משוי והיינו דהמניעה מצד חסרון כח הגוף ודו"ק: