שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קס״ו (ב׳)

והנה בשנת תרט"ו הגיעני תשובה מש"ב הרב החריף מו"ה יעקב שלמה היילפרין נ"י אבד"ק דיניוב במה שראה בספרי סי' רפ"ו ס"ק יו"ד במה שהקשיתי לשיטת הרמב"ם מהמכילתא דאי נימא דאין דלת בלי מזוזה א"כ לא נכתב רק והגישו אל המזוזה ועל זה הקשה מעלתו דשם הכוונה מזוזה הוא פצימי הבית שהוא פצימי הדלתות ומה ענינו למזוזה שבכתב. במח"כ איך חשד אותי בדבר פשוט כזה והלא גם כאן עיקר הכוונה לפתח שאין בו דלתות אף שיש שם פצימין מקום שראוי לקבוע המזוזה שבכתב כל שאין דלתות לא נחשב פצימין למזוזה בפתח וגם שם הוא כן וז"פ ועיין בנוב"י חלק יו"ד מהד"ת סי' קפ"ז שהבאתי שם שגם הוא למד ממזוזה של רציעה לענין מזוזה מעומד והוא ג"כ מה"ט דמה שנקרא מזוזה שבכתב מזוזה הוא ע"ש שהוא שם בפצימי הבית כמ"ש על מזוזות ביתך וז"פ. ומה ששאל בשתי בתים זה כנגד זה ויש בינותם בית מפולש לרחוב העובר משתי הצדדים וכשרוצים להעלות העשן בקנה אחד עושים בבית המפולש שבין ב' החדרים כמין כיפה מקצה פי התנורים מזה אחד ומזה אחד וע"ז בונין מעלה עשן מב' בתים בחלל אחד ויש שאין עושין כיפה כ"א משקוף ובו מזוזות ושם לא שמענו שיהיה עושין מזוזה ורצה לדעת הטעם וע"ז רצה לומר מטעם ס"ס ספק שמא כדעת הרמב"ם שפוטר כשאין בו דלתות וגם כיון שאין היכר ציר דהא אין בו דלתות אינו ניכר איזה ימין ואיזה שמאל ודחה זאת דלדעת המתחייבים במזוזה בלי דלתות הוה איתחזיק איסורא. וזה טעות דאף דכוונתו לאתחזיק חיובא הא ע"ז אנו דנין אם צריך מזוזה או לא ולא אתחזיק חיובא וגם מ"ש שבאמת אין שום צד של ימין כמ"ש הרמב"ם מן טבע נמנע קיים גם זה אינו נכון. דבאמת יש ימין אם היה הדרך באחד מהם רגיל יותר אמנם באמת בלא"ה פשוט כמ"ש מעלתו שלא נעשה הפצימין כ"א לחזק תקרת מעלה עשן ולא לשם מזוזה כמו גבי אכסדרה וז"פ. וגם מ"ש להסתפק בשתי חדרים אחד לפנים מחבירו ולשניהם פתח לרחוב וביניהם פתח בלי דלתות ואין היכר ציר ובפתח של האלקיר לא ניחא תשמישתי' כ"כ לרחוב וע"ז שאל איך לקבוע מזוזה כיון שאין שם שום צד שנוכל להחליט שזה ימין וע"ז כתב דבמקום שקובעים המזוזה שם אמרינן דקביעותא מחשב לימין ולפענ"ד נראה כיון דלא ניחא תשמישתי' כ"כ לרחוב בחדר שמלפנים שנקרא אלקיר א"כ יש לחשוב ימין במקום שהולכין ביותר וניחא תשמישתי'. ודרך אגב מ"ש ליישב קושייתי בסי' רנ"ד ס"ק ד' מבני העיר שנגנב להם ס"ת דאין דנין בדייני אותה עיר כל שאין להם ס"ת אחר והקשיתי דאדרבא כל שאין להם אחר א"כ שייך מצות לאו להנות נתנו וע"ז כתב דהא יכולין לכוף זא"ז לקנות להם ס"ת א"כ הוה נגיעה שיש בו צד ממון. הנה המעיין שם יראה דעיקר הנאה הוא מה שנהנין מקריאת הס"ת וע"ז שפיר הקשיתי דהא מצות לאו להנות נתנו גם מ"ש דזה דוקא כל שכבר קיימו המצוה אבל לכתחלה כשצריכין לקרות בס"ת ובאותן פרשיות המחוייבות ד"ת א"כ זה חשוב הנאת ממון גם בזה קשה הדבר דהא כעת אינן מחוייבין רק לכשיגיע זמן אותן הפרשיות וכל כה"ג אינו מקרי נגיעת ממון ממש. גם מ"ש על מ"ש בספרי סי' רי"ז לענין החר' וע"ז הקשה דגם אם הי' נדר גמור אינו צריך להתענות כמ"ש המג"א סי' תקע"ו. הנה באמת בשנת תקצ"א הוריתי ג"כ ע"פ דברי המג"א אלו והארכתי בזה בפלפול. אך באמת בשנת תר"ח אז הי' בעת ההוא כבר נשתקע המחלה אבל עוד נשאר פחד וקצת מחוש ע"ז הוצרכתי לדון בשביל דברי המ"א האלו וז"פ: