שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן ט״ז (ג׳)

אמנם גוף דברי הפ"י הנה מ"ש משום פלגינן דיבורא הוא תמוה דהא בעינן שיראו שניהם נתינת הטבעת וכאן אם נימא דפלגינן דיבורא לא ראו שניהם נתינת הטבעת דהא האחד מעיד שזה נתן הטבעת וזה מעיד על אחד ול"ד לפלוני רבע דעכ"פ פלוני רבע יהיה מי שיהיה משא"כ כאן ועיין כיוצא בזה בשו"ת ח"ץ סי' קי"ג מה שתמה על הרשב"א דבעינן שתסתיר עם זה שקנא ומ"ש דעכ"פ ספק עושה הנה אם נימא דאף בשניהם מודים ל"מ לא שייך זאת דזה ודאי ברור ואפ"ה בעי שנים ובזה יש לומר מה דבעי שניהם מודים מאי והיינו דאם נימא דל"מ לא שייך לחוש לקידושין בע"א. ובזה יש לומר מה דאמר מ"ד דיליף דבר דבר מממון והיינו להס"ד דשניהם מודים מועיל שוב שייך לחוש לקידושין בע"א וכמ"ש דנעשה ספק עכ"פ אבל להמסקנא לא שייך לחוש לקידושין בעד אחד ודו"ק היטב. והנה לפענ"ד היה נראה דבר חדש בטעם דחוששין לקידושין בעד אחד והלא אין דבר שבערוה פחות משנים דהנה בספרי פרשת שופטים על פסוק לא יקום עד אחד באיש אמר אם סופינו לרבות אשה מה ת"ל איש לעון הוא דאינו קם אבל קם הוא באשה להשיאה ר"י אומר לעון אינו קם אבל קם הוא לשבועה ובשו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ל"ג האריך בזה הספרי ודעתו דהספרי ס"ל דמה"ת נאמן עד אחד באשה להתירה ולפ"ז רואה אני הדברים ק"ו דאם באשת איש שכבר הוא דבר שבערוה ונתחזקה בא"א אפ"ה נאמן להתירה מחזקת איסור שבה מכ"ש שנאמן לאסרה ע"י שמעיד שנתקדשה שהרי חזקת פנויה אינו כל כך גדול כמ"ש התוספות בכתובות דף כ"ג וגם הקדמונים כתבו דבתולה עומדת להתקדש ולכך חוששין לקידושין דבר תורה כנ"ל דבר חדש דבזה גלתה התורה דע"א נאמן בערוה אמנם לכאורה היה נראה דלא דמי דשם התורה האמינה בדבר העשוי לגלות שמתיירא לשקר כמ"ש הרמב"ם פי"ג מהלכות גירושין הכ"ט אבל בקידושין דאף בשניהם מודים ולא אברי סהדי אלא לשקרא ואפ"ה גזירת הכתוב דאין דבר שבערוה פחות משנים א"כ שוב א"נ ע"א ובזה מבואר מ"ש שניהם מודים מאי והיינו דאם שניהם מודים מהראוי להיות ע"א נאמן דשם ג"כ עיקר החשש שמא משקר ואמרינן דבדבר דעבידא לגלויי לא משקר וז"ש מה דעתיך דיליף דבר דבר מממון וא"כ הודאת בע"ד כמאה עדים וא"כ שוב מהראוי לחוש לקידושין בע"א וע"ז אמר כיון דחב לאחריני שוב לא מועיל אף ששניהם מודים ושוב לא חוששין לקידושין דאין עד אחד נאמן ולא דמי להשיא אשה וכמ"ש. ועכ"פ כל שכיון לשחוק ודאי נאמן. והנה לפמ"ש דהא דחוששין היא כמו דעד אחד נאמן לשבועה. ובזה יש לומר דר' יהודה ור' יוסי לא נחלקו וכמ"ש הנוב"י שם והיינו דכמו דעד אחד אינו נאמן לממון רק לשבועה שאינו נאמנות גמור שאינו מוציא עדיין וה"ה עד אחד באשה אינו נאמנות גמור דצריך עדיין לדייקא ומנסבה ואינו נאמנות גמור ולכך נאמן להשיאה וגם בקידושין אינו רק חשש בעלמא ולא נאמנות גמור כנלפענ"ד עכ"פ כל שנתכוין לשחוק בודאי מותרת ודו"ק שוב נזכרתי שהפ"י בכתובות דף כ"ב הביא דברי הספרי וכתב בזה הטעם דעד אחד אינו נאמן לקידושין דלהיתר יותר מסתבר להאמין ובמחכ"ת אזיל בתר איפכא דלהיתר ודאי קשה הדבר להתיר ולהאמין לעד אחד בדבר שכבר נתחזקה לא"א ולאסור יותר מסתבר והפ"י לשיטתו דכתב בגיטין דף נ"ד דעד א' מסתבר להאמין להיתר דאין אדם חוטא ולא לו אבל לאסור אין מהראוי להאמינו דלמא רוצה לצערו ולאסרו ע"ש אבל זה אינו נכון דעד א' נאמן מצד עצמו ולא מצד חזקה דאין אדם חוטא וגם מה שחדש טעם מה דאינו נאמן עד אחד בקידושין זה א"צ כלל דבאמת אין דבר שבערוה פחות משנים ואדרבא להיתר יותר צריך טעם ולפענ"ד טעם שלי מה דחוששין לקידושין יותר נכון וכמ"ש ודו"ק וגם כיון דבאמת הטבעת היה של הכלה שנשאת ואף שלקח מידה ובפני בעלה כיון שכלם אומרים שלשם שחוק נתכוונו שוב לא הקנו לו הטבעת לא בתורת שאלה ומכ"ש בתורת מתנה ע"מ להחזיר ושוב לא חלו הקידושין וז"ב. והנה נסתפקתי איך הדין במקדש בעד אחד והבעל טוען שנתן לשם קידושין ואם אינו קידושין שוב הוה קידושי טעות והמעות חוזרין כמבואר סי' נו"ן והיא טוענת שהמעות מתנה והעד טוען שלשם קידושין איך הדין לענין המעות ולפענ"ד הדבר ברור דזה תלוי בזה דהנה בקידושי טעות דהמעות חוזרין מבואר בב"ש שם ס"ק ה' דהיינו במה שהדעת טועה אבל במקדש אחותו הוה המעות מתנה ע"ש ומעתה אם נימא דבעד אחד אין חוששין לקידושין והכל יודעין שאין קידושיו קידושין שוב הוה בכדי שאין הדעת טועה ואינו חוזר אבל אם קידושיו קידושין שוב הוה המעות חוזרין ולפ"ז ז"ש חוששין לקידושין כיון דלענין שיהיו המעות חוזרין נאמן העד דנתן בתורת קידושין ויכול לחייב שבועה א"כ כיון שלענין המעות קידושין התורה האמינה לעד אחד ממילא נאמן וחוששין לקידושין ג"כ דהוה כהוחזק קצת דאיסור באשת איש הוחזק בע"א ואף דכאן בא כאחת מכל מקום קצת נאמנות יש לו לעד. ובזה מובן דברי התוספות שכתבו בדף ס"ו ד"ה אמר דהתם אפשר כיון דלא קדשה בפני עדים הוו המעות מתנה ע"ש והיינו דכיון דאין חוששין לקידושין שוב אין המעות חוזרין כלל ולשם מתנה נתן: