שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קנ״ח (ב׳)

ואגב אמרתי לבאר שיטת הסמ"ג שתמה הש"ך דאמאי כשאדוקין שניהם בסלע החנוני נשבע ונוטל למה יפה כח החנוני מהבעה"ב ועיין מ"ש אא"ז הח"ץ ז"ל ובקצה"ח. ולפענ"ד נראה דהוא מפרש דבמה שיש ריעותא ע"ז אנו דנין. והנה כשמחולקים על הפירות והפירות מונחים ברה"ר א"כ לכך אנו דנין על הפירות ובפירות נמצא הריעותא שאינם במקומם וא"כ אם הי' ביד הלוקח היה הלוקח נאמן וכן אם הי' ביד החנוני היה החנוני נאמן עכשיו שנמצא ברה"ר א"כ איתרע חזקת הפירות ולכך יותר נוטה שיהיה הלוקח נאמן אבל בשניהם אדוקין בדינר או שמונח ברה"ר והחנוני טען שכבר משך הפירות וזה טוען שנתן הדמים כדי ליקח פירות א"כ לא איתרע חזקת הפירות כלל שהם מונחים ביד החנוני והדינר איתרע שאדוקים בו שניהם או שמונח ברה"ר א"כ לכך החנוני נשבע ונוטל הדינר והוה כעין דאמרו סכין אתרעי בהמה לא אתרעי ופירשו הקדמונים דעיקר אנו דנין על מה שאתרעי החזקה וז"ב ודו"ק היטב. שוב ראיתי בתומים שכתב כעין זה אבל הוא להיפך ממ"ש ע"ש: והנה בר"ן פ"ק דע"ז גבי שאלה ונסיוני מבואר דכל דקוצץ דמים הוה ברשות לוקח ולא שייך חשש שאלה ונסיוני ע"ש והנה שאלני ע"ז כיון דבחזירתו אינו רק ש"ש א"כ שוב שייך שאלה ונסיוני. והשבתי דזה דומה ללוקח מקח לשלשים יום דכ"ז שלא החזיר לו הרי הוא ברשות הלוקח אף דאינו רק ש"ש היינו דלא שייך קבלת אונסין דהוה לוקח עד שמחזיר וא"כ שוב לא שייך מחמר ועיין שטה מקובצת ב"מ דף פ"א ובריטב"א ובנימוק"י בנדרים דף ל"א. ומצאתי בשו"ת פ"מ ח"ב סי' קמ"ו באחד שחטף פירות מחבירו והלה אסרם עליו בנדר וכתב דאם אסרם עליו לאח"ז קנאם ואין לו עליו אלא דמים ול"מ לאסור דבר שא"ב והביא הך דב"ב דאייתי קרי ולפענ"ד ל"ד דשם אייתי למכור וכאן לא רצה למכור ושלו הם ויכול לאסרם עליו וצ"ע: