שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קנ״ו (ב׳)

אחר שכתבתי כ"ז מצאתי בשו"ת נודע ביהודא מהד"ת שהקשה לו השואל דלדבריו מה יענה לדברת התוס' ביומא וכמו שהקשיתי והוא נדחק בישובו ומחוורתא כמ"ש וכל דברי התוס' ברורים. עוד הקשה אותו השואל דלשיטת הר"מ מיוני מה יענה לקושית התוס' ביומא ע"ש מ"ש בזה הנוב"י. ובאמת שאני בדרוש לשבת תשובה שנת תקצ"ד הארכתי בישוב קושית התוס' הנ"ל הלא הוא בכתובים עמדי. ולפמ"ש הפ"י בחידושיו לגיטין דף כ"ח דחזקת חי לא חשיבא חזקה דעשוי להשתנות הי' מקום ליישב קושיית התוס' אלא דדבריו צ"ע דא"כ אין מקום לקושית הש"ס כלל והא דנותנין בחזקת שהוא קיים דש"ה דלא מחמת חזקת חי הוא דהרי עשוי להשתנות רק משום חזקת היתר שלה וזה ל"ש כאן וצ"ע. וא"ל דגם כאן שייך חזקת היתר דז"א דכאן חיישינן שמא בעת הלקיחה כבר מתו בעליו ולא שייך חזקת היתר. אמנם מה שנראה לי בישוב קושית התוס' דהנה המלמ"ל פ"ז ממעילה הקשה בהא דאמר הש"ס גזירה משום חטאת שמתו בעליה והא בטל ברוב ע"ש ובדרוש שם כתבתי כמה דברים וכעת נ"ל ליישב דהנה רש"י פירש הטעם דגזירה שמא מתו בעליה הוא משום דמעות חטאת שמתו בעליה והן הולכות לים המלח ונמצאו מעורבות עם הכשרות. ולפ"ז נראה לי דבר ברור דהנה כבר אמרו דטומאת משא ל"ש ביטול ברוב דכמאן דאיתא דמי וביאור הדבר כתבו התוס' בבכורות דף כ"ג דבשלמא לענין אכילה אמרינן על כל כזית דנחית לבית הבליעה דהוא של היתר משא"כ לענין משא דעכ"פ נושא כולו ביחד. ומעתה גם כאן בשלמא אם אנו דנין על מה שהכהנים אוכלים החטאת והא אחד מהם הוא חטאת שמתו בעליה שפיר אמרינן דעל כל אחד אמרינן דזו לא מתו בעליה דכל כזית דנחית לבית הבליעה אמרינן דשל היתר הוא אבל כשאנו דנין על המעות של חטאת שישנו ביחד ואחד מהם הוא של מתו בעליה וצריך לילך לים המלח ואיך שייך כאן ביטול הא כל המעות ישנו לפנינו והיאך ניקח את כל המעות ונקריב קרבנות הא כ"ז שהם בעין בשופר צריך אחד מהם לילך לים המלח והוא אינו עושה כן וז"ב לדעתי. ולפ"ז כשנותנין אותו בחזקת שהוא קיים א"כ כשר הדבר מאי אמרת דהא לשמא ימות חיישינן דזה אינו דניהו דלשמא ימות חיישינן הלא עכ"פ כל זמן שהוא בעין הוא בחזקת שהוא קיים ואח"כ כשנקריב ממילא בטיל ברוב ומיושב קושית התוס' אף לסברת הר"מ מיוני ודו"ק היטב ועיין בנדרים דף ג' דאמרו כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהי' נזיר ומדמה לה לאומר ה"ז גיטך שעה קודם שימות ולפי הסברא הנ"ל קשה דמה מדמה דדוקא באם אמר קודם למיתתו שעה אחת הוא דחיישינן שמא ימות משא"כ בנזיר ועיין בנוב"י סי' ג'. ומיהו לפמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים שם דלזמן מרובה חיישינן שמא ימות אתי שפיר ודו"ק: