שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קנ״ד (ג׳)

ובזה יש ליישב קושית התוס' שם דלפירש"י דאף בלא ביטול נמי יצא בלולב של עכו"ם א"כ מאי קמבעיא לי' באשירה שבטלה אי יש דיחוי אצל מצות והא לא הוה דיחוי כלל דיכול לבטלה ולפמ"ש אתי שפיר דבאשירה דודאי הוה שינוי דהא הוא מחובר והוא צריך לתלשו וא"כ ודאי לא שייך דברשותא דמרא הוא וא"ח בהשבה א"כ אסור ול"מ ביטול דהו"ל ע"ז של ישראל ואינו מועיל רק מה שביטלה העכו"ם וא"כ הו"ל דיחוי וע"כ לא כתב רש"י דאף בלא ביטול שרי רק בלא נתכוון לגזלו דאז כיון דיכול לבטלו לא מקרי של ישראל שוב מותר אבל כאן דע"כ הוה שינוי אף שלא נתכוון לזכות מ"מ אינו חייב בהשבה ולכך שפיר קא מבעיא לי'. ובזה י"ל דברי רבינו שהעתיק סתם באשרה דמשה ועיין לח"מ פ"א משופר ובה"ה וכ"מ פ"ה מלולב ודו"ק. ואף אם נימא דכל שלא נתכוין לזכות ל"מ אף שינוי שנעשה מעצמה מכל מקום אם נימא דלולב א"צ אגד א"כ יש לומר דכאן מיירי בנתכוון לזכות וכמ"ש הב"ח דביש לו בעלים ל"ק כל שאין שינוי. ומעתה באשירה דודאי איכא שינוי ודאי קני ומקרי דיחוי וז"ב ודו"ק. ובזה י"ל הא דמשני באשרה דמשה והיינו דבאשירה כיון דאיכא שינוי ודאי לא יצא דהוה כשלו ובלא ביטול ל"מ אף לשיטת ר"ש. ומיושב היטב דברי רבינו שכתב סתם באשירה ולא חילק אי בישראל או בעכו"ם ועיין לח"מ ודו"ק. ובחידושי אמרתי בישוב דברי הב"ח דבאמת צריך להבין למה משני התוס' בלא נתכוין לזכות ומיירי ביו"ט שני וקשה דהא מכל מקום ביום ראשון לא הי' ראוי בשביל גזל וא"כ הו"ל נדחה ביום ראשון וצריך לומר דזה לא מקרי דיחוי דהא ביום ראשון ג"כ היה ראוי ורק דאריא דגזל רביע עליו ואלו הי' רוצה לתת לו היה ראוי בעצמותו דהוא לא נתכוין לקנותו ובעצמותו ראוי דהו"ל ע"ז של עכו"ם ולא מקרי דיחוי כל שהוא ראוי בעצמותו וז"ב. ולפ"ז אם נימא דמיירי במתכוין לזכות רק שהוא של עכו"ם א"כ נדחה ביום ראשון דממנ"פ אם ירצה הוא להקנותו לו שוב יהיה ע"ז של ישראל והו"ל דיחוי ודו"ק. ובזה מיושב מה דבעי באשירה שם דמיירי בכה"ג שנתכוין לזכות ושפיר הו"ל דיחוי וכנ"ל ודו"ק. ובזה מיושב מה שהטור בסימן תקפ"ו גבי שופר כתב דבעינן שלא יהי' של הישראל דאל"כ הו"ל ע"ז של ישראל ואילו בסי' תרמ"ט בהלכות לולב לא ביאר זאת וכבר תמהו בזה האחרונים ולפמ"ש אתי שפיר דבסימן תרמ"ט אם זכה בו אף שיש לו בעלים ל"מ דקנה בשינוי משא"כ בשופר אף דנתכוין לזכות כל שאית לי' בעלים לא זכה בו הישראל וכמ"ש הב"ח לפרש דברי הטור וזה דהשמיענו פטור. ובחידושי אמרתי ראיה להב"ח מהא דאמרו בפסחים דף מ"ח אפיק עצי מוקצה ועייל עצי אשירה והקשו בשו"ת בשמים ראש סימן ס"ח דאכתי הוה מוקצה דלא חזי למידי דאסור בהנאה ול"ש הואיל ומקלעי לי' אורחים ע"ש והיא קושיא גדולה. ולפמ"ש הב"ח דמיירי בעצי אשירה של נכרי ונתכוין הישראל לזכות בו ואפ"ה מקרי עדיין של נכרי כיון דיש לו בעלים וכיון דמקרי עדיין של נכרי ודאי לא שייך מוקצה דמלבד דבשל נכרי לא שייך מוקצה והכנה כמ"ש בש"ע או"ח סימן תקט"ו אף גם כיון דביד הישראל לכפות לנכרי לבטלו לא הוה מוקצה ואם מקלע לו עכו"ם יכפה לנכרי קטן שיבטלו. ומעתה מכאן ראיה גדולה לשיטת הב"ח דלדעת המ"א כיון שמסיקה תחת תבשילו ע"כ דרצה לזכות בזה ישראל ותו הו"ל ע"ז של ישראל דאין לו ביטול עולמית ומוקצה גמור הוא ודו"ק היטב. אמנם אחר העיון אי אפשר לאוקמי בעצי אשרה של ישראל דממנ"פ היאך מיירי מי קצץ העצים מאשירה שהוא מחובר בארץ אם קצץ הנכרי אז כבר נתבטל כמ"ש התוס' בסוכה דף ל"ב בשם דלכך מוקי באשירה דישראל דאילו בנכרי משנקצץ הדקל כבר נתבטל ועיין בכפת תמרים שם ואם קצצו הישראל ת"ל דחייב משום קציצה במחובר ואם קצצו מאילן בערב יו"ט כבר קנאו בשינוי ובכה"ג גם הב"ח מודה דנעשית ע"ז של ישראל דקנהו בשינוי. אמנם בגוף הקושיא נ"ל דהנה בשו"ת בשמים ראש סי' קס"ד שם הקשה דהיאך ס"ד דמוקצה אסור ביו"ט מן התורה והא כל מלאכת אוכל נפש התירה התורה ומה בכך דהוה כמכין בי"ט והא כל המלאכות התיר לצורך אוכל נפש ע"ש ובסי' ק"פ. אמנם לפענ"ד ל"ק דכיון שלא הזמינו מבע"י ולא הי' דעתו עליו א"כ לא מקרי לצורך אוכל נפש דע"כ הכין לו אחרת לצורך אכילה ומידי דהוה אם לא הי' מזדמן לו בודאי היה אוכל דבר אחר וסגי לי' שוב אסרה התורה וגם הא לא הותר רק משום צורך אכילה וכל שסעודת י"ט בעי הכנה לא התירה לו התורה שיכין מאכלו בי"ט רק מקודם י"ט וז"ב לדעתי: