שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן ק״נ (ב׳)

ששאלת בהא דאמרו ביבמות דף קי"ב הנודרת הנאה מיבמה בחיי בעלה כופין אותו שיחלוץ והא ע"כ מיירי שלא אמרה בפירוש לענין יבום דאל"כ אמאי כופין אותו מבקשין ממנו כמ"ש שם בסיפא וכיון שכן הא כתב הראב"ן דאף דנדרים חלין עד"מ דוקא שאמר בפירוש עד"מ אבל היכא דלא נדר רק בסתם אין דעתו של נודר עד"מ וא"כ גם כאן נימא הכי והארכת בזה. הנה כבר קדמוך רבנן בישועות יעקב לדו"ז הגאון זלה"ה באהע"ז סי' קס"ה בתשובות בנו הרב הגאון ז"ל ע"ש. אמנם לפענ"ד נראה דל"ק לפי קט שכלי דהנה כל הטעם דאמרינן דמסתמא לא כוון עד"מ משום דאמדינן דעת האדם דבסתמא ניחא לי' שיקיים המצוה ולא ידור ע"ז. ולפ"ז כאן דלא נדרה רק מהנאה ותוכל לקיים המצוה ע"י חליצה א"כ לא עקרה המצוה כלל דאין נ"מ ביבום או בחליצה ואף למ"ד מצות יבום קודם עכ"פ לא שייך לומר דלא כוונה עד"מ דהא יוכל להתקיים ע"י חליצה. ובזה הנה מקום אתי לדחות ראיית הרשב"א ריש יבמות דהביא מכאן ראיה דהיכא דדבר אחר גרם לה ל"ש כל שאינה עולה ליבום דאל"כ אמאי כופין אותו שיחלוץ הא כאן אינה עולית ליבום דבר תורה דקיימא עליה בלאו ועשה ואעפ"כ עולה לחליצה. ולפמ"ש אתי שפיר דאם נימא כאן דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה א"כ תו בלא"ה מותרת אף ליבום דמסתמא לא כוונה עד"מ וע"כ דאמרינן דבאמת לענין זה לא אסרה על עצמה הנאת יבום שלא תוכל לחלוץ ג"כ ויש להמתיק הדבר דבאמת יקשה אמאי כופין אותו שיחלוץ ימתין עד שתמצא פתח לנדרה וצריך לומר דמיירי באומרת שאין לה שום פתח כלל. ולפ"ז אם נימא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה זה גופא פתח היתר שלה דתוכל לומר אדעתא דלא לקיים מצוה כלל לא ביבום ולא בחליצה לא נדרנא ולכך כופין אותו שיחלוץ. איברא דלפ"ז יקשה בהך דאיבעיא שם בנטולה אני מן היהודים דאם נימא דמסקא דעתא אדעתא דיבם וא"כ שם לא נוכל לכופו שיחלוץ דשם יקשה קושית הרשב"א דהא אינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה ושם לא שייך לומר דאדעתא שלא לקיים המצוה מכל וכל לא נדרנא דבשלמא כאן שלא נדרה בפירוש על מצות יבום רק שנדרה הנאה מיבם בחיי בעלה א"כ יש מקום לומר דעל מצות יבום לענין שלא תוכל לחלוץ לא נדרה אף לשמואל דסובר דמסקא דעתא אדעתא דמית יבם אבל היא אסרה בסתם הנאה מיבמה נוכל לומר דע"ז לא כוונה אבל כאן דאסרה תשמיש עליה וגם מיבם אסרה התשמיש א"כ שוב אינה עולית ליבום בודאי והיאך תחלוץ וצ"ל דבאמת לשמואל דמסקא דעתא גם מחליצה פטורה. ובזה הנה מקום אתי ליישב פירש"י שם דפירש האיבעיא לענין אם מסקא דעתא על היבם אם רצתה לאסור על עצמה מהיבם והתוס' הקשו שם דהא כיון שאמרה נטולה אני מהיהודים גם יבם בכלל וגם לפי מה דמסקינן כרב מדקתני במשנה כופין ואם נימא כרב דלא מסקא אדעתא א"כ למה כופין הא מותרת ליבם ע"ש ולפמ"ש א"ש דבאמת כוונת הש"ס הוא לרש"י כן דכיון דאמדינן דבסתמא לא כיון לדבר מצוה א"כ ממה שאמרה בסתם נטולה אני מהיהודים ודאי לא כוונה לאסור ליבם דבסתמא אין דעתה עד"מ וא"כ זהו האיבעיא אם מסקא אדעתא דמית יבם ורצתה לאסור עצמה בפירוש עד"מ ג"כ או לא וע"ז אמר רב דבכה"ג שאסרה על עצמה תשמיש ודאי יבם אינו בכלל בעל והיינו דאף דהבעל צריך הפרה עכ"פ משום דלדידיה לא הוה מצוה דיכול להתקיים באחרת משא"כ למצות יבום ודאי לא הי' דעתא. ומיושב קושית התוס' במה דנקט אינו כבעל ולא נקט אינו כאחר ולפמ"ש רבותא קמ"ל דאף כבעל אינו ולפ"ז שפיר פריך לשמואל דמסקא אדעתא א"כ בנודרת הנאה מיבם בחיי בעלה אמאי כופין דניהו דשם י"ל דבסתמא לא כוונה על החליצה דהיא לא אסרה על עצמה רק הנאה אבל עכ"פ מבקשין שייך לומר כיון דמסקא דעתא על היבם עכ"פ לענין היבום ורצתה בחליצה וע"כ כרב ולכך שם שפיר כופין דשם לא כוונה בסתם עד"מ וכמ"ש משא"כ בנטולה אני מיהודים דאסרה התשמיש עליה אם מסקא אדעתא דמית יבם א"כ נעקר המצוה מכל וכל כנ"ל ברור: