שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קמ״ד (ג׳)

והנה בשנת תרט"ו למדתי עם תלמידים אהע"ז סימן כ"ח וארשום בקצרה מה שאמרתי בעת למודי הנה בהא דפריך בקידושין דף מ"ז על רב מהא דתניא ובמלוה אע"פי שלא נשתייר וכו' והקשיתי דלוקי הברייתא בהנאת מחילת מלוה דמקודשת כדאמר אביי דף וא"ו ותירצתי דא"כ מה תלוי בזה אם נשתייר דהא יש לה הנאה שמוחל לה דבשלמא אם מקדש במלוה כל דלא נשתייר ה"א דאין לה במה להתקדש אבל בהנאת מחילת מלוה הרי יש לה במה להתקדש שהרי שו"פ אותה הנאה וגם מ"ט דרשב"א משום ר"מ. והנה הא דאמר הש"ס במה קמפלגי ופירש"י אי בלהוצאה נתנה פליגי סוף סוף כתנאי אמרה לשמעתי'. ואני לעצמי פירשתי דבשלמא להס"ד פליגי בזה אי מקודשת במלוה או לא אבל למסקנא דכ"ע ס"ל דבמלוה אינה מקודשת א"כ מ"ט דרשב"א אבל רש"י לא פירש כן. ולכאורה רציתי לומר דכוונת רש"י דהנה הרמב"ן במלחמות בפ' דו"ה דלכך המקדש במלוה אינה מקודשת דהו"ל דבר שלבל"ע ולפ"ז ק"ל דא"כ כ' לימא בהא קמפלגי דרשב"א בשם ר"מ דס"ל אדם מקנה דבר שלבל"ע שוב יוכל לקדש בדבר שלבל"ע ג"כ אך זה אינו דהרי רב ס"ל ג"כ כרבי ור"מ כדאמרו ביבמות צ"ג ולפ"ז ע"כ דלית לי' טעמו של רמב"ן וזה דדייק הטעם דלהוצאה נתנה והיינו דהוה כמאן דליתא ולא יהיב לה מידי וז"ש רש"י אי בלהוצאה נתנה פליגי א"כ כתנאי אמרה לשמעתי'. איברא דגוף דברי הרמב"ן תמוהין דהרי טעמא דמלוה דאין לה דבר חדש ומה"ט במלוה דאחרים היתה מקודשת ועיין קצה"ח סימן רי"א שהקשה כן. אך לפענ"ד נראה דבלא"ה תמוה דלרב וכן לר"מ ניהו דלהוצאה נתנה עכ"פ עבידי דאתי מקרי דעומד לגבות ובפרט אם עדן לא הוציא המלוה א"כ הגוף בעולם ובכה"ג מודה ר"מ כמ"ש התוס' בב"ב ע"ט. אמנם נראה דענין עבידי דאתי אינו מעלה רק בדבר שכעת אינו בעולם כלל ואמרינן כיון דעבידי דאתי סמכא דעתי' אבל כאן הרי בידה היא דמלוה בידה היא רק דכיון דלהוצאה נתנה הוה כמו שאינו בעין וא"כ מה יתן ומה יוסיף מה דהוא עביד דאתי ולמי עתיד לבא לזה שהוא בידו כעת והרי אף דכעת הוא בעין לגמרי ואפ"ה חשיב כאילו כבר הוציאו מכ"ש מה שעתיד לבא סוף סוף אינו בעין ואין לה הנאה מחודשת וז"ב כשמש. ומעתה החילוק מבואר דלכך במלוה דאחרים מקודשת אף דהוה דבר שלבל"ע כיון דעבידי דאתי ויהי' לה הנאה משא"כ במלוה דידה לא שייך עבידי דאתי. ובזה מיושב מה דקשיא טובא לטעם הרמב"ן א"כ יציבא בארעא דמלוה דידה אף כשעדיין בעין אינה מקודשת ובמלוה דאחרים מקודשת. ולפמ"ש אתי שפיר דמלוה דידה אין מגיע לה הנאה מחודשת משא"כ מלוה דאחרים. ובזה יש ליישב דברי הרמב"ם שכתב דהמקדש במלוה אינה מקודשת משום דכבר הוציאה ועבר הנאתה ומשמע דכל שהוא בעין מקודשת ובש"ס משמע דכל דלהוצאה נתנה אף שלא הוציא' עדן מקודשת וכבר עמד הב"י בזה בסימן כ"ח ולפמ"ש אתי שפיר דרב לשיטתו דס"ל דיכול להקנות דבר שלא בל"ע וא"כ ע"כ דהטעם במקדש במלוה דאין לה הנאה מחודשת א"כ כל דלהוצאה נתנה אינה מקודשת אבל לדידן כל שישנו בעין לא שייך דבר שלבל"ע ולכך דוקא בשכבר הוציאה הוא דאינה מקודשת ודו"ק. איברא דלפ"ז במלוה דאחרים מהראוי שלא תתקדש לחכמים דר"מ והרי בש"ס מוקי הפלוגתא במלוה דאחרים ואפ"ה היתה מקודשת אלא דלא סמכה דעתה. אבל באמת גוף דברי הרמב"ן דחשוב מלוה דבר שלבל"ע הוא תימה דא"כ לא יוכל המלוה להקדיש ולמכור חובו ולמחול דהו"ל דבר שלבל"ע וז"א וכמ"ש בשו"ת מהרי"ק סי' פ"ט ורוב ראיותיו קיימתי ת"ל מעצמי וע"כ דזה הוה דבר שבא לעולם דהחוב כבר נשתעבד אבל דברי הרמב"ן הם דוקא במלוה דידה דל"ש שכבר נשתעבד בזה דהא עכ"פ אין מגיע לה דבר חדש וא"כ במלוה דאחרים שפיר הוה דבר שבא לעולם אלא דבר שא"ב הוא. אך כל הטורח בדברי הרמב"ן הוא על מגן דדברי הרמב"ן הם מורים בהיפך ממהרי"ק ובתשובה הארכתי בזה: