שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קמ״ב (ב׳)

מה ששאל בהא דפריך בגיטין דף נ"ג ואי אמרת היזק שאינו ניכר שמיה היזיק האי הכהנים בשוגג פטורין מפני תיקון העולם מבע"ל והקשה דלמא חזקי' סבר דחייבי מלקות שוגגין וד"א ג"כ פטור כר"ל בכתובות דף ל"ה והרי אמרו בזבחים דף כ"ט מנין למחשב בקדשים שלוקה שנאמר לא יחשב וא"כ לכך בשוגג פטור דהו"ל חייבי מלקות שוגגין וד"א ובמזיד דחייב מיירי בלא התראה מכל מקום חייב מטעם כדי שיודיעו חייבו חז"ל עכ"ל. והנה הגם כי קושיא זו אין לה מקום כלל דנוקמא חזקי' שלא אליבא דהלכתא כלל דאנן קיי"ל דחייבי מלקות שוגגין חייבין וגם לא קיי"ל דהמחשב בקדשים לוקה דהוה לאו שאין בו מעשה כדאיתא בזבחים שם וגם מזידין משמע בכל גווני אף במזיד ממש דהתרו בו ונתחייב מלקות דאז ודאי לא שייך לחייבו משום כדי רשעיות. אמנם ע"ד הפלפול נראה לי ליישב קושייתו דהנה אם נימא דפיגול הוה במחשבה בלבד כדעת גדולי הפוסקים ועיין בחיבור מגן גבורים סי' ל"ב ששם מבואר דבר זה באורך. והנה זה ודאי דאף דבמחשבה הוה פיגול אבל לענין ללקות אי אפשר כ"א בדיבור דאל"כ אין אדם נאמן על עצמו לומר דפיגל דאין אדם משים עצמו רשע וע"כ דשמעני' דפיגול רק שלא התרו בו או שהיה שוגג עכ"פ צריך דיבור ולפ"ז גם בשוגג מהראוי לחייב דהרי הממון נתחייב בשעה שחשב דלענין ממון נאמן אף להשים עצמו רשע ולענין מלקות לא נתחייב כי אם בדיבור וא"כ לא באו כאחת דחיוב ממון קדים ומה דאמר שם המחשב בקדשים לוקה ע"כ דאמר דאל"כ מאן דאכל תמרי בארבלי לקי דמנא ידעינן ועיין במגיה במשנה למלך פי"ג מפהמ"ק. ובזה מיושב מה שהקשה הפ"י בדף נ"ז שם דאמאי כהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין הא אף דמחשב בקדשים אינו לוקה דהו"ל לאו שאב"מ מ"מ הא עקימת שפתיו הוה מעשה. ולפמ"ש אתי שפיר דקודם שעקם פיו חייב בממון דלענין זה מועיל הפיגול וא"כ אינו בא כאחד. ובזה מיושב גם מה שהקשה בהפלאה בכתובות דף ל"ג בהא דאמרו בב"ק דף ע"ו בשוחט קדשים תמימים בפנים שלא לשם בעליהן דהא מחשב בקדשים לוקה ובאמת שאין התחלה לקושיתו דהא אנן לא קי"ל כן דלאו שאין בו מעשה היא ולומר דהקושיא היא בהא ר"ל מ"ט לא אמר כר"י זו אינה קושיא דאפשר דקאי לאידך שינויי וא"כ לא קשה גם לר"ל אף דסבר לאו שאין בו מעשה לקי וע"כ דקושייתו הוא דעקימת שפתיו הוה מעשה ועיין במפרשי הים שם (שוב ראיתי בשו"ת ח"ס ז"ל סי' מ"ג שנשאל על כוונת הפלאה ובמחכ"ת הסיב כוונתו לדבר אחר כמ"ש בגליון שם וכעת נדפס שו"ת גבעת פנחס וראיתי שנשאל ג"כ ע"ז ע"ש) ולפמ"ש אתי שפיר דהחיוב ממון בא קודם וכמ"ש. אמנם אחר העיון ראיתי דעדיין הקושיא במקומה עומדת דמ"ש דכיון דפיגל במחשבה נתחייב ממון. המעיין יראה בסוגיא שם דעל המחשבה אינו חייב דאינו רק גרמא בעלמא כדמשני גבי פרה שהכניסה לרבקה ותדוש ופירש"י דעל המחשבה לא מחייב דהוה רק גרמא בעלמא וכ"כ רש"י שם ע"ב דעל מה דאסח דעתי' לא מחייב דאינו רק מחשבה בעלמא והוה גרמא. אך השתא דאתינן להכא שוב מעיקרא אין התחלה לקושית הרב מוהרדו"ב הנ"ל דא"כ ל"ש כדי שלא יהא כל אחד דהא יכול לפגל ויאמר דהי' במחשבה בעלמא ויפטר מלשלם ואפשר דע"ז לא יהיה נאמן דשוב אין אדם משים עצמו רשע לפטור מממון וצ"ע. שוב מצאתי בשיטה מקובצת בב"מ בסוגיא דשולח יד בפקדון שם האריך הרחיב הדיבור אי פיגול במחשבה בעלמא. והביא ראיה דבעי דיבור דאל"כ אמאי יתחייבו הכהנים שפגלו במקדש מזידין הא לא הוה רק מחשבה בעלמא והוה גרמא בעלמא והוה כמו מי חטאת ופרה דפטור אף לחזקי' הרי בהדיא כמ"ש ודו"ק. אמנם אי קשיא לי בסוגיא התם דפריך על חזקי' דמשמע דבשוגג נימא דלכך אם הי' קתני דשוגג פטור מפני תיקון העולם כדי שיודיעו והרי יוכרח להודיעו דהא הכהנים צריכין לאכול בשר הקדשים וע"כ יודיע שפגלו ואפשר שיאמר שנטמא הבשר אחר הקרבת האמורין ואז הבעלים יסברו שפטורין מהקריב קרבן אחר. אך עדיין קשה דמשמע דלר"י ניחא דלכך במזיד חייב מפני תיקון העולם כדי שלא יהא כל אחד הולך ומפגל והרי התוס' בב"ק דף ק' ע"ב וריש ב"ב כתבו דהיכא דאית לי' פסידא לדידיה לא שייך זאת דלא יפסיד לדידי' וא"כ הא גם כאן הכהן יפסיד לדידי' דלא יאכל בשר הקרבן ואפשר דכיון דיקריב קרבן א' לא יפסיד דיצטרך להביא קרבן אח' ודו"ק. ובזה יש ליישב הא דיליף הש"ס בדף נ"ד דע"א נאמן באיסורין מכה"ג ביו"הכ והקשו כלם דלמא התם הטעם משום דמתוך שנאמן להפסיד ממונו דכהנים שפגלו במקדש מזידין חייבין נאמן לאסור וכדאמרו גבי ס"ת. ולפמ"ש אתי שפיר דכל הטעם דכהנים שפגלו דחייבין משום שלא יהא כל אחד והיינו כיון דיקריב קרבן אחר לא יפסיד וכאן אם נימא דאין הכהן נאמן שוב לא יצטרך להקריב קרבן אחר וא"כ לא יפסיד לעצמו דהשעיר נאכל לערב וכדומה וע"כ דנאמן וכיון שנאמן שוב [לא] יוכל להפסיד דלא יפסיד לעצמו דצריך להקריב קרבן אחר. ובזה מיושב קושית הפ"י דאמאי לא דייק מכל הכהנים שאמרו שפגלו במחשבה. ולפמ"ש אתי שפיר דבשאר כהנים דיכול לפגל בדרך שישמעו אחרים שוב שייך התקנה כדי שלא יהא כל אחד וא"כ שוב אין ראיה דאפשר דנאמן מתוך שמפסיד לעצמו ודו"ק כי קצרתי. ובזה יש ליישב קושית הפ"י דלמה לא ילקה הכהן המפגל דעקימת שפתיו הוה מעשיו. ולפמ"ש אתי שפיר דכבר כייל הפ"י בב"מ דף ס"ב דכל מלקות הבא מחמת הפקעת ממון אף לר"י ממונא משלם מלקי לא לקי וכאן בא ע"י הפקעת ממון שפיגל הקרבן אבל בזבחים שם דאמרו המחשב בקדשים לוקה דשם בא המלקות על המחשבה וממון לא מחייב על מחשבה כמ"ש לעיל וא"כ אינו בא כאחד ודו"ק היטב כי חריף הוא: והנה בשו"ת בית יעקב סי' קנ"ז הקשה בהא דמבואר בש"ע חו"מ סי' שפ"ה דבאית לי' שותפות חייב לשלם והקשה הוא דהא כתבו התוס' בב"ק דף ק' דהיכא דמפסיד לעצמו לא שייך שלא יהא כל אחד דלא ירצה להפסיד לעצמו וכאן הא אית לי' שותפות בגויה. ולפענ"ד נראה דגם בזה שייך כדי שלא יהא כל אחד דהא יכול לחלק היין ואז יוכל לאסרו ולהפסידו. ובזה ניחא ממ"ש ביו"ד ס"ז סעיף ד' דבשחיטה גם בשותפות לא נאסר דאמרינן לצעורי. והקשה בסמ"ע דהדברים סותרים דבחו"מ סתם דבשותפות יוכל לאסור. ולפמ"ש אתי שפיר דבבהמה דלא יוכל לחלק חלק חבירו לבד שפיר יש לומר דכוון לצער וטפי שייך לצעורי כשחלק שלו בתוכו דודאי לא רצה לאוסרו ולא שייך כדי שלא יהא כל אחד דהוה שותפות ולא יאסור דבר שא"ש דאף דבהמה הוה היזק ניכר דעכשיו מתה מכל מקום איסור דבר אחר גרם לה וכמו פיגול דכתב הרמב"ן בדיני דגרמי שלו דהוה היזק שאינו ניכר דהרי איסור אחר גרם לה משא"כ ביי"נ שפיר שייך כדי שלא יהא כל אחד דהא יכול לחלק חלק חבירו לבד ולאסרו וא"ל כיון דקי"ל לצעורי קא מכוין ורק בשותפות לא שייך לצעורי א"כ כשיחלק יהי' שייך לצעורי ולא יוכל לאסור ולא שייך הטעם כדי שלא יהא כל אחד דזה אינו דע"כ [לא] שייך לצעורי רק כשאוסר דבר שא"ש שהי' מונח לבדו אבל כאן כשמחלק של אחר שהי' שותף עמו א"כ אדרבא להיפך אמרינן דכיון דרצה לאסור ולא רצה להפסיד לעצמו לכך חלקו כדי שיאסור חבירו באמת ואם לא חלקו אדרבא שייך טפי לצעורי דמסתמא לא כוון לאסור דמסתמא לא רצה להפסיד לעצמו: