שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קמ״א (ב׳)

ע"ד אשר שאל הא דאמרו במכות דף כ"ב ולחשוב נמי שבועה שלא אחרוש ביו"ט ומשני מושבע ועומד הוא ואין השבועה חל והקשה מעלתו לפמ"ש הר"ן בנדרים דף ח' דאף דנשבע ועומד הוא הוא דוקא לענין קרבן אבל בל יחל חל א"כ אכתי קשה דהא משכחת לה עכ"פ שילקה על בל יחל ע"כ קושייתו. גם האריך לתמוה למה חל בכולל ולא נימא להיפך דכמו דעל דבר מצוה אינן חל גם על דבר הרשות אינו חל וגם גוף הטעם דאינו חל ע"ד מצוה מדוע לא יוכל לחול ע"ד מצוה ובשלמא לבטל ניחא דלא יוכל לבטל מה שאסרה התורה עליו כגון נשבע לאכול נבילות וכדומה אבל מדוע אם נשבע לקיים דהוה מושבע ועומד מ"ט יש בה דלמה לא יוכל לחייב עצמו ג"כ עוד נוסף. והנה במה דסיים אפתח פתחא לנפשאי דסברא פשוטה היא דלמה יחול ע"ד המצוה דכיון דמושבע ועומד מהר סיני הוא אין מקום לומר דיתחייב מצד שבועתו דמצות התורה א"צ חיזוק מחמת שבועתו וחיוב המצוה אקרקפתא דכל גברא מונח לקיים מצות הבורא יתברך אף בלי חיזוק שבועתו ונמצא אין מקום חלות לשבועה כלל ועיין בא"מ ח"ב סי' י"ב שהאריך בזה דמש"ה אמרו והלא מושבע ועומד הוא ולא אמרו והא אין איסור חל על איסור כמ"ש הנוב"י סימן ל"ו משום דהנ"מ הוא דאין מקום לשבועה השניה שתחול כלל ולפ"ז לכך אינו חל ע"ד מצוה בקיום דל"ל לשבע ע"ז ואין מקום לומר שיאסר אדם מעצמו מה שכבר אסרה עליו התורה וז"ב בטעמו ולכך בנשבע לבטל המצוה צריך כולל דאל"כ אין מקום שתחול השבועה. ולפ"ז מיושב דלכך לא אמרינן להיפך שלא תחול על הרשות כמו שאינו חל על המצוה וכמו שהקשה מעלתו דז"א דאטו ע"ד מצוה לא מצי חל מצד עצמו דפשיטא דיש מקום לחייב עצמו בשבועתו ורק דכיון דאסרה התורה אין בכח שבועתו לחול ולאסור ומכ"ש להתיר עצמו ממה שצותה התורה וא"כ אין מקום חלות להשבועה אבל כל שיש מקום חלות לשבועתו שהוציא בפיו לענין דבר הרשות שוב כולל ג"כ דבר מצוה דכיון דיש לה מקום חלות משא"כ דבר מצוה לחוד אין מקום חלות כלל ולא הוה אמירה כלל וז"ב לדעתי: