שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן ק״מ (ג׳)

וראיתי בחמדת צבי שהביא קושיא בשם הגאון מגלוגא בהא דאמרו בפסחים דף למ"ד דלמא אתי למעבד בהו במינו והקשה לפמ"ש הר"ן דתרי משהו לא אמרינן כיון שכח אחר מעורב בו לא מקרי מינו וא"כ כיון דחמץ בקדירה מקרי משהו א"כ אף שיעביד במינו לא יאסור דהו"ל תרי משהו והחמיר בקושיא זו. ולא ידעתי דבחמץ בפסח כיון דאוסר במשהו אף שלא במינו שוב נעשה נבילה ואמרינן תרי משהו כמ"ש בנקה"כ שם בסי' צ"ב בהדיא לפי דברי הר"ן אלו ע"ש ואף לשיטת הט"ז דתרי משהו לא אמרינן אף בפסח היינו דוקא פליטתה אבל לח בלח שנאסר אמרינן תרי משהו כמ"ש שם בהדיא וא"כ מה שנבלע בקדירה הו"ל כלח בלח דנבלע ע"י מים ונאסר לגמרי והו"ל איסור ממש ולא מהני תערובות השני ודו"ק: ובחידושי אמרתי בזה דלכך אין אומרים תרי משהו דהנה גוף הענין דשיטת רבינו אפרים דלא אמרו חתיכה נעשה נבילה רק בב"ח. נראה לפענ"ד דהסברא היא עפ"מ שמצאתי דבר נפלא בתוס' נדה דף מ"ז ע"א ד"ה אתי שכתבו דאף דנימא דתרומה בעי ק"א מה"ת היינו שתאסר לזרים מטעם תערובת התרומה שאינה ניכרת אבל מה שגם החולין נחשבה כתרומה לפטר מן החלה כאילו הכל תרומה זה אינו אלא מדרבנן ע"ש וביאור הדברים דניהו דיש בו תערובות תרומה ואינו ניכר אבל מכל מקום עיקר יש לחולין ואיך אפשר דיהפכו החולין המרובים והם יותר מששים על התרומה שיהי' נחשב כתרומה זה אי אפשר ולפ"ז גם אנן נימא דבשלמא בב"ח שייך לומר חתיכה נעשה נבילה דכל אחת בפני עצמה מותר ועיקר האיסור נצמח ע"י שנתחברו כאן בשר עם חלב שייך לומר דכל החתיכה נאסרה ולא שייך לומר דנאסרה ע"י החלב אבל עיקרה בשר דמה בכך הא הבשר בעצמו נאסר ע"י שמקבל טעם מחלב משא"כ בשאר איסורים דאיך אפשר לומר דהרוב יהפך להיות כמו מיעוט. ויש להמתיק עוד דהיאך שייך בשניהם היתר דהרוב אינו כמו המיעוט דאיזה תגודר בשם הרוב ואיזה בשם המיעוט ומה בכך דהרוב בשר הא מכל מקום התורה אסרה הבשר עם החלב ושניהם נאסרו ע"י התחברות שניהם גם יחד משא"כ בשאר איסור. ובזה נראה ברור דלכך לא שייך תרי משהו דהרי כתבתי בחידושי למס' נדה שלמדתי בעיון שנת תר"ו בחורף ליישב מה דק"ל שם לר' יהודה דס"ל דמב"מ לא בטל א"כ אמאי חייבת בחלה. וכתבתי שם דמזה ראי' ברורה לשיטת התוס' דניהו דמב"מ במשהו היינו שאין המשהו בטל בהרוב וששים אבל איך שייך שיגרור המשהו את הרוב שיהי' כמו המשהו ומעתה זהו כוונת התוס' דלכך ל"ש תרי משהו דאף דנימא דחתי' נ"נ היינו בדבר שקבל טעם אמרי' דנתפשט הטעם בכל החתיכה ונאסרה כולה ול"ד להך דתוס' דשם הוא בק"א דלא שייך הרגשת טעם וגם הוא מב"מ וא"כ שפיר כתבו דאינו נעשה החולין כמו התרומה משא"כ בנ"ט ולפ"ז זהו כשנתן טעם אבל במשהו ניהו דנאסר במשהו והיינו היא עצמה אבל שתעשה נבילה לאסור אחרים במשהו א"כ נצטרך לומר דתגרור המשהו שיהפך ההיתר לאיסור המשהו זהו לא אמרינן וגם האחרונים כתבו כעין זה מדעתא דנפשי' בסברת תרי משהו אבל בדברי התוס' אלו הדבר נכון מאד ומעתה זהו במב"מ לר"י אבל בחמץ בפסח דטעם האיסור משום דלא בדילי שפיר יש לומר כל שקיבל משהו יאסרו כלם. ובגוף תירוצו של הר"ן והנקודות הכסף חשב כי גם התוס' כוונו לזה דכל דאינו רק משהו הוה כאינו מינו דכח אחר מעורב בו ותמה הכו"פ דמה בכך שהמשהו הוה כאינו מינו מכל מקום גוף החתיכה תאסר אחרות דאף דלא נאסרה מכח טעם רק במשהו הא מין במינו הוה כמשהו והרי חתיכה נ"נ אף בשאר איסורים והתוס' קאי למאן דס"ל חתיכה נ"נ גם בשאר איסורים וכבר כתבתי לעיל בזה. וכעת נראה דבר חדש עפמ"ש הפ"י בביצה דף ל"ח דטעם מב"מ דלא בטל לר"י הוא משום דכל שאינו מבטל הטעם הו"ל המיעוט כקבוע ע"ש ולפ"ז כל שבעצמותו אינו אסור ואינו נאסר רק מחמת משהו וא"כ הו"ל כקבוע שאינו ניכר דבשלמא כשנרגש בו הטעם הו"ל קבוע הניכר משא"כ כשאינו רק משהו. ובזה יש לומר דלכך לא שייך תרי משהו דעכ"פ הוה קבוע שאינו ניכר. וכשאני לעצמי הייתי אומר בטעם דמב"מ לא בטל לר"י דהנה עיקר הביטול הוא מאחרי רבים להטות בדיינים ושם שפיר אחרי רבים להטות דלפי דעת רוב הדיינים אין המיעוט במציאות כלל שהרוב אומר שהדין רק כפי מה שהם אומרים משא"כ כאן דאף אם נימא דבטל היינו בדבר ששייך טעם שייך לומר דבטל במציאות לגמרי אבל מין במינו דמרגישין בשוה לא שייך שנתבטל הטעם וא"ל דהרי תשע חניות וכל רובא דעלמא איכא המיעוט בעולם ואפ"ה אזלינן בתר רובא דז"א דאכתי יש לחלק דבשלמא שם אנו מסופקים אם אותו דבר הוא מן הרוב או מן המיעוט א"כ יותר נכון למתלי ברוב מבמיעוט משא"כ כאן שידענו שנפל המיעוט בודאי וע"כ מה שהולכין כאן אחר הרוב היינו שהמיעוט מתבטל במציאות ובמין במינו לא שייך זאת כנלפענ"ד סברת ר' יהודה וחכמים ס"ל דכיון דזה איסור וזה היתר אמרינן דנהפך האיסור להיות היתר וא"כ אין כאן האיסור במציאות כלל והוה דומיא דדיינים. ומעתה לר"י דס"ל דמב"מ לא בטל כל הטעם הוא דהמיעוט ישנו במציאות ול"ד לרובא דדיינים דשם לפי הרוב אין כאן מיעוט כלל משא"כ כאן דישנו במציאות. ולפ"ז זהו שלא נתבטל המיעוט בהרוב אבל לומר חתיכה נעשה נבילה ונאסר כל החתיכות ע"י משהו שתוכל לאסור במשהו זה פשיטא דאזלינן בתר הרוב דעכ"פ הרוב לא נתבטל וגם לפי טעמו של הפ"י דהוה קבוע אבל שיתהפך קביעות הרוב להמיעוט ולא יהיה כאן רק כלה כמו המיעוט זה אי אפשר דקביעות הרוב לא אזלא לי' וז"ב. עוד נראה לפענ"ד בכוונת התוס' במ"ש דניהו דהיא גופא מתסרי בכ"ש מכל מקום לא אמרינן שתעשה נבילה לאסור כל האחרות כיון שהיא עצמה לא נאסרה אלא ע"י כ"ש. ולפענ"ד ביאור הדברים דהנה חתיכה נ"נ בשאר איסורים כתב הר"ן דהוא משום לתא דבב"ח ולכך בכבוש ומליחה לא שייך חתיכה נעשה נבלה דבב"ח לא אסור רק דרך בישול. ולפ"ז ה"ה לענין משהו דלא מקרי דרך בישול דהרי אמרו בחולין דף ק"ח אי חידוש הוא אפילו כי ליכא נ"ט נמי ומשני דרך בישול אסרה תורה והיינו כדי נ"ט ולפ"ז כל שהוא משהו לא שייך נ"נ: