שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן י״ג (ב׳)

ובזה מיושב מה שפירש הרמב"ם בהא דנאמן כהן לומר שמום זה הראה לחכם כגון שבא עד אחד דהיינו דבזה הוא דלא יהיה נאמן וכמ"ש ודו"ק. ועכ"פ אין ראיה משם שיהיה נאמן במלתא דעבידא לגלויי כל שהוא נוגע. והנה מ"ש הנוב"י ראיה מהא דאשה בעצמה נאמנת אף דהיא בודאי מקרי נוגעת בדבר יפה דחה המג"ש דשם שייך דייקא ומנסבא ובאמת שלא ראו דברי התוספות בבכורות שם ד"ה הלכתא דלמ"ד דאינו נאמן ל"ק מע"א באשה דשם שייך דייקא ע"ש. וראיתי במזבח כפרה שם שהקשה ג"כ קושיא זו וכתב דשם בודאי לא משקר דהוה איסור האיש דהוה דאורייתא ולא נודע דגם כאן היא דאורייתא. ולפענ"ד הכוונה דע"כ לא חיישינן למשקר דוקא בדבר שאינו נוגע רק לזה חיישינן שמא ישכור עד או שבעצמו יעיד שקר בשביל הנאתו אבל להכשיל אחר שא"י וסומך על עדות של זה בוודאי לא יעשה וזה דבר חדש ויש להאריך בזה. והנה הנוב"י בעצמו הביא דברי הרי"ף גבי אשתמודענא דאחוה שמבואר דכל שהוא נוגע לא מהימן אף במלתא דעבידא לגלויי והנני מוסיף דשם הוא גילוי מלתא ועדיף ממלתא דעבידא לגלויי וכמ"ש התשב"ץ ח"א סי' פ"ג והנמשך לבאר זאת ואפ"ה אינו נאמן מכ"ש במלתא דעבידא לגלויי ומ"ש הרי"ף דבחשוד ודאי יש לחוש היינו כל דאנן חשדינן ליה אבל לא מוחזק בחשוד אבל כל שמוחזק בחשוד מהראוי להאמינו וכמ"ש לענין כהנים ודו"ק וע"כ לפענ"ד ברור דבנוגע אינו נאמן אף שהוא מלתא דעבידא לגלויי ועיין תורת גיטין סי' ק"כ שמחלק להיפך דבסי' ק"כ הוה מלתא דעבידא לגלויי גמור משא"כ בהך דהחולץ ואינו לפני ולא ראה דברי התשב"ץ שהאריך דגלוי מלתא בעלמא נאמן יותר ממלתא דעבידא לגלויי ולזה כיון הרמב"ן בחידושיו לנדה דף מ"ח שמחלק דדברי הרי"ף הן גלוי מלתא ולא מלתא דעבידא לגלויי וכיון למ"ש ובספר נדפס מחדש שמו ישרש יעקב בדף ע"ז שם לא עמד על כוונת הרמב"ן והביא דברי התורת גיטין ומהתימה שאחר שרמז לדברי התשב"ץ למה לא נחית לזה והנה מ"ש הרי"ף דוקא דאינו חשוד והבין הנוב"י דהכוונה לנוגע ובישרש יעקב שם כתב דהכוונה שהמעיד חשוד לא מהימן ולא הבנתי דנראה דחשוד הוא מטעם נגיעה וכדומה דחשוד גמור לא אצטריך לאשמועינן. ומה שהקשה מבכורות דהכהנים חשודים הנה כ"כ דשם דהוא מוחזק לחשוד עדיף טפי וכל דבריו שם יש לדחות ואין לי עסק באחרונים לשרש אחר ישרש יעקב ודו"ק. והנה לכאורה צריך ביאור דהיאך בעי ביבמות דף ע"א באשה אי מהמנא מטעם מלתא דעבידא לגלויי או משום דדייקא ומנסבא ולמה לא נימא כיון דהוא איסור אשת איש שהיא במיתה וכרת למה לא יהיה נאמן והלא לענין בכור אמרו דלא חשוד להאכיל קדשים בחוץ ואף להס"ד דגם במלתא דעבידא לגלויי לא נאמן אפ"ה בכרת לא חשידי וא"כ ה"ה בא"א וצריך לומר דשאני בכור דהוא כרת ומעיד לענין כרת אבל באשה יש לומר דאינה רוצית לישא רק שלא תצטרך חליצה ויבום מאחיו וכדומה שרוצית להפטר מקרוביו ואינה רוצית להנשא כלל ועיין בתוס' בכורות שם ואולי כוונו לזה ודו"ק ועיין בשב שמעתא שמעתא ז' פ"ז ופ"ח מה שהאריך בענין נוגע והמעיין במג"ש שם ימצא הרבה ראיות של הש"ש שם וחלוקו דבעדות אשה בעינן נגיעת ממון בפירוש אינו נראה והעיקר כהמג"ש. והנה אם נימא דנוגע פסול מן התורה אף במלתא דעבידא לגלויי יש ליישב דברי התוס' יו"ט פ' שני דיבמות משנה יו"ד ד"ה וכלן מותרות שכתב דבעד אחד המעיד צריך לומר שהיא טוענת ברי דאל"כ היא גופה באשם תלוי קאי ותמה בגליון התוס' יו"ט הנדפס בברלין מכונה בשם תוס' רע"ק דזה דוקא בתרי ותרי אבל בעד אחד שאמר שמת האשה מותרת וא"צ לומר ברי ולפמ"ש יש לומר כל דנשא אותה חזינן דנוגע הוא ועכ"פ יש לחוש שמא הוא נוגע וא"כ שוב אינו נאמן אף במלתא דעבידא לגלויי ע"כ צ"ל דהיא טוענת ברי אז מותרת דאל"כ יש לחוש לנגיעה ובטל עדותו ועכ"פ באשם תלוי קאי וז"ב. ובזה יש ליישב מ"ש אח"כ התוס' יו"ט דאתתא דייקא ומנסבא ותמה בתוס' רע"ק דזה טעם על מה דעד אחד נאמן אבל מה ענינו לכאן דפשיטא דמשום חשש בעלמא בודאי לא תצא. ולפמ"ש אתי שפיר דכל דיש חשש שמא נוגע הוא שוב מה"ת לא נאמן והוא דתצא לזה הוצרך התוס' יו"ט דהיא דייקא ומנסבא והיא לאו נוגעת היא וז"ב ויתכן יותר דבאמת יש שני טעמים מה דעד אחד מהימן אי משום מלתא דעבידא לגלויי ואי משום דהיא דייקא ומנסבא ולפ"ז כאן דיש חשש נגיעה שוב לא שייך מלתא דעבידא לגלויי והיא באשם תלוי קאי וצריך לומר דטוענת ברי וא"כ שייך דייקא ומנסבא ושוב נאמנת וממילא ליכא חשש נגיעה דהא היא דייקא ומנסבה ודו"ק. ודרך אגב אזכיר מה דהקשה אותי אחד ממינסק ושמו ר' ליב האסקל בשנת תרכ"ד י"ד אדר ראשון וא' תשא בהא דגבי אשתמודענא דאחוה הוא חולק ר"א אי מהימן והקשה לפמ"ש הר"ן דלברר המיעוט מתוך הרוב נאמן עד אחד א"כ כאן הוה ג"כ מברר המיעוט מתוך הרוב והשבתי דלא דמי דשם מברר המיעוט מתוך הרוב שיש להסתפק אם הוא מן הרוב ועל רוב בני אדם יש להסתפק זה הספק וזה מברר שאותו האיש הוא המיעוט וכאן האח שאנו מסופקים בודאי אינו מן הרוב דרוב בני אדם אינם אחים לזה וא"כ לא שייך לומר דמברר המיעוט מתוך הרוב והמיעוט שאנו מוספקים אם זה או זה הוא נגד הרוב דרוב בני אדם אינם אחים ואינו נאמן הע"א ושאני בשאר דברים דהמיעוט הוא תוך הרוב ב"א והיא מברר שזה הוא המיעוט מתוך הרוב משא"כ כאן ודו"ק היטב. ודרך אגב אבאר במה דאמרו בירושלמי פ' האיש מקדש וכן בקידושין א"ר אבין הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא ר' יוסי אמר מכיון שהאמינה תורה אפילו בכסף נמי והנה התוס' כתבו דמיירי אחר שנתקנה שבועת היסת והדברים תמוהים דא"כ מ"ט דר"י והמרדכי כתב דטעמו של ר"י דמיירי קודם שנתקנה שבועת היסת וע"ז קשה דא"כ מ"ט דר' אבין ועיין אבני מלואים סי' ל"ה מ"ש בזה וכבר כתבתי בזה הרבה תשובות וכעת ד' בהר כ"ז למב"י תרכ"ד בלמדי בש"ע סי' ל"ה אמרתי דברים חדשים וארשום בקצרה הנה נראה לפענ"ד דנחלקו בירושלמי האמוראים במה שנחלקו הח"מ והב"ש דדעת הח"מ דכל שצריך שבועה מדרבנן אפילו מה"ת לא הוה עד ודעת הב"ש דכל שמן התורה נאמן והוה עד אף דצריך שבועה מדרבנן שוב אינו נקרא עד ע"ש ובזה נחלקו האמוראים ומיושב הא דאמרו מכיון שהאמינה תורה אפילו בכסף נמי והרי כופר הכל שהאמינה תורה ואפ"ה צריך שבועה מדרבנן וכעין שהקשה המלמ"ל פ"ד מהלכות נחלות על הריב"ש ובתשובות הארכתי בזה ולפמ"ש אתי שפיר דזה סברתו דמה דצריך שבועה מדרבנן לא פסלו מתורת עד וכמ"ש הב"ש ודו"ק. והנה מה שהקשה הרשב"א הובא בב"י בחו"מ סי' צ"ג דשבועת בן הבית קדמה לשבועת היסת וא"כ גם שתקן ר"נ שבועת היסת יש שבועת בן הבית. הנה בקידושין לפענ"ד ל"ש שבועת בן הבית כיון דלקידושין כל עד הצריך שבועה לא הוה עד ובקידושין בעי עדים ול"מ מה דמודים א"כ כל שעשאן שלוחים והן הן עדים שוב ודאי דהימנם גם לזה שלא יהיו צריכין שבועה דאל"כ מה הועיל בשליחתם וא"כ יש לומר דבזה נחלקו האמוראים ומיירי קודם שתיקן שבועת היסת כמ"ש המרדכי רק שכל ששלחם שוב ע"כ האמינם וליכא שבועת בעה"ב שוב נאמנים ובשלמא אם לא היו נאמנים מה"ת שוב מה מועיל מה שהוא האמינם הא אנו דנין לגבי האשה והוא אומרת שלא קבלה ודלמא משקרא בזה ועשו קנוניא עם זה אבל כשנאמנים מה"ת רק לענין שבועת בן הבית שוב יכול להאמינם בזה וז"ב. ובזה נראה מה שהאריכו בזה הקדמונים אם מועיל סילוק אי הלך בעה"ב עם השלוחים ולפמ"ש בקידושין ודאי מהראוי להאמין דבודאי נתן להם נאמנות דא"כ מה הועיל בשליחתם ודו"ק היטב: