שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל ב׳ סימן קכ״ז (ב׳)

ע"ד אשר שאלני בדברי הרא"ש ר"פ האשה שלום סי' א' שהעתיק הך דעשנו עלינו בית דאמרינן לה כי היכי דנעשה לך נס כך נעשה לו והקשה מעלתו דלמאי צריך לטעם הלז דבש"ס לא הוצרך לה רק משום דבעי לסיועי דלא אמרינן מיגו בדדמי וע"ז דחי לה דש"ה דאמר לה כי היכי דלדידך נעשה נס וכו' אבל לפי מה דפסיק הרא"ש הך בעיא דלא איפשיטא דאזלינן לחומרא והיינו משום דלא אפשיטא אף אם נשאת תצא כמבואר בטוש"ע אה"ע סי' י"ז סעיף מ"ט בהג"ה וא"כ ל"ל טעמא אחרינא. והנה לפום רהיטא השבתי דנ"מ לפמ"ש הרא"ש שם בהשיגו על הרי"ף שדעתו דגם תרי סהדי אמרי' בדדמי והוא חלק דבתרי סהדי לא שייך בדדמי ע"ש ועיין בש"ע סעיף נ' בהג"ה. ולפ"ז נ"מ לענין אם שני עדים אומרים שעשנו עליו הבית דאם נימא דהיא אינה נאמנת מכח בדדמי א"כ בשני עדים דלא שייך בדדמי נאמנים אבל אם נימא דאמרינן כשם שנעשה לה נס א"כ בכה"ג שאומרים שעשנו הבית והוא מת והם נצלו או שהאשה ניצלת בכה"ג אפשר דגם שני עדים לא נאמנים. אך אחר העיון אינו נכון דכל הטעם דלא אמרינן בדדמי בשני עדים הוא משום דשני עדים דייקי ואינם אומרים באומדן דעת כ"א דברים ברורים ולפ"ז גם בעשנו בית נאמנים דכל הטעם דאמרינן דבעשנו אינם נאמנים הוא דאמרינן דלא המתינה עד שמת ואי משום עישון הבית כי היכא דלדידה נעשה נס ה"ה לדידיה וכפירש"י ולפ"ז בשני עדים דלא שייך בדדמי בודאי דייקי היטב א"כ גם לטעם דאתרחיש ניסא מהמני. אמנם נראה דהנה באמת צריך להבין דמה מביא הש"ס ראיה מעשנו עלינו בית דלא אמרינן מגו בדדמי ומה ראיה דבשלמא במלחמה שייך לומר בדדמי דסברי ס"ד בכל הני דאקטיל הוא פליט והיא ברחה לפי שהיא עמדה מנגד ולא במלחמה שפיר יכלה לברוח אבל בעשנו עלינו הבית גם היא בסכנת שרפה ורק שנס אירע לה ואם כן כי היכא דלדידה אתרחיש ניסא כמו כן לדידי' יקרה נס וא"כ לא שייך בדדמי וע"כ דבאמת היא ראתה שמת וצ"ל דלהס"ד דלא ידעינן מהסברא דכי היכא דלדידה אתרחיש ניסא א"כ שפיר שייך בדדמי דחשבה שבודאי מת ולדידה באמת אירע נס ולא לו ולפ"ז כדמסיק הש"ס כי היכא דלדידה אתרחיש ניסא ממילא לא שייך בדדמי ולכך צ"ל דבאמת זה גופא בדדמי שהיא לא המתינה עד שמת וסברה שבודאי מת ולדידיה לא אירע נס כדאירע לדידה ואנן חיישינן דגם לדידיה אירע נס ולפ"ז שפיר הוצרך הרא"ש להאי טעמא דאל"כ לא שייך כלל בדדמי דמה"ת תחשוב שמת הא יכול לברוח כמו היא וע"כ דשיערה שהאש גדול כ"כ שודאי מת אי לא ברח והא היא בעצמה ברחה וניצלת וע"כ חידש הש"ס די"ל דנעשה לו נס כמו שנעשה לה וא"כ היא חשבה שלו לא נעשה נס וזהו גופא הבדדמי. ובזה יש ליישב קושית הב"ח שהקשה דלמאי נקיט עשנו עלינו הבית ולא נקט עשנו עליו בלבד. ולפמ"ש א"ש דרבותא נקט דל"מ עשנו עליו בלבד דשייך לומר בדדמי שחשבה דמיד שנתמלא העשן בודאי מת ובאמת ברח לו אלא אף באומרת עשנו עלינו בית דגם היא היתה בתוכו וניצלת א"כ הו"א דנאמנת דמה ראתה על ככה שתחשוב שבעלה מת והיא יכלה לברוח ולכך קמ"ל דאפ"ה אינה נאמנת דחיישינן שבאמת הי' העשן גדול שע"פ טבע לא יכלו לברוח וא"כ חשבה שבודאי מת ולדידה באמת נס אירע לה ולא לכל אירע נס וע"ז קמ"ל דאמרינן כי היכא דלדידה אירע נס כמו כן לו וז"ב. ובפשיטות יש לומר דצריך להבין אמאי אינה נאמנת בעשנו עלינו בית דבשלמא במלחמה שפיר חיישינן דעביד סמתרי וחיי או שלא ירו עליו דכמה אנשים שבאו ממלחמה בשלום אבל בעשון הבית הא בודאי אם לא ברח משם מת בעישון הבית וצ"ל ע"כ דחיישינן דהוא ברח כמו היא וכי היכא דלדידה אתרחיש ניסא כמו כן להבעל ולפ"ז ע"כ צריך הרא"ש להאי טעמא דאל"כ מה"ת לחוש לבדדמי דהרי ע"כ מת וזה באמת עיקר תירוצו דהש"ס ש"ה דא"ל כי היכא דלדידה אתרחיש ניסא והיינו דע"כ מוכרח לומר כן דאל"כ מה"ת לחוש לבדדמי וז"ב לדעתי. וע"ד הפלפול נראה לי. דהנה באמת צריך ביאור הא דמסיק הרא"ש דאף אם נישאת מ"מ תצא והרי התוס' כתבו ביבמות דף פ"ח דחזקת אשה דייקא ומנסבא מרע לה לחזקת א"א וכיון שאין כאן חזקת א"א שוב הו"ל ספק ואמאי אם נשאת תצא וצ"ל כיון דספק הוא אם דייקא ומנסבא דהא אמרה בדדמי וא"כ שוב הו"ל חזקת א"א חזקה טובא ומיגו במקום חזקה אבעיא דלא אפשיטא ושוב הו"ל ספק באתחזיק איסורא ולכך אף אם נשאת תצא וז"ב. ומעתה לפ"ז בעשנו עלינו הבית כיון דעכ"פ בעת שעשן הבית הי' אתרע חזקת א"א דיכול להיות שנשרף וימות כמו שאמרה באמת וא"כ הרי נודע מ"ש התוס' בכתובות דף כ"ג דכל דזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה הרי יצאת מחזקת פנויה וא"כ מכ"ש בזה דודאי איתרע חזקת א"א דהרי עפ"י הרוב ודאי ימות וישרף וא"כ כיון שאתרע חזקת אשת איש שוב שפיר נאמנת במגו ולא הוה מיגו במקום חזקה ולכך הוצרך הרא"ש שם ליתן הטעם משום דכי היכא דלדידך איתרחיש ניסא וא"כ שוב לא שייך מגו דמתיראת לומר כן דלמא יבא עוד והש"ס דפריך מעשנו עלינו בית מכח כ"ש פריך דאם שם דאתרע החזקה ואפ"ה אינה נאמנת מכ"ש בהחזיקה מלחמה בעולם וע"ז חידש הש"ס דשייך לומר כי היכא דמתרחיש ניסא וכו' ודו"ק היטב. והנה בגוף דברי התוס' שכתבו דחזקה דדייקא ומנסבא מרע לה לחזקה באמת צריך ביאור אי הכוונה דמרע לה לחזקה לגמרי וליכא כאן חזקת א"א כלל או דלמא דלא נשאר חזקת א"א לגמרי רק שהבא עליה באשם תלוי קאי וכבר נסתפק בזה הגאון בעל נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' כ"ו בהג"ה ובכמה מתשובותיו בדיני עגונה הלכה זו העלה דאין הכוונה דמרע לה לחזקה לגמרי דא"כ לא הוה חייב אשם תלוי רק שאינה בחזקת א"א לגמרי ע"ש. ובאמת שלכאורה מצד הסברא לא נראה כן דהנה חזקת א"א הוה חזקה הפוסקת כשימות בעלה או יגרשנה אבל חזקה דדייקא ומנסבא הוא מצד הסברא וכמו חזקה דאין אדם פורע בתוך זמנו וחזקה על העדים שחותמין בגדול וכבר הורנו הרב התה"ד סי' ר"ז בשם א"ז דחזקה הבא מן הסברא הוה לי' כרוב ועדיף מחזקה הפוסקת ע"ש דרוב עדיף מחזקה וא"כ שוב יש לומר דמרע לה לחזקה לגמרי ומצאתי בתה"ד בפסקיו סי' רכ"א שהבין כן שהרי על מה שהביא דברי התוס' ביבמות דף קי"ח שכתבו ז"ל מספקא לר"י אי דוקא בתרומה דרבנן א"כ בתרומה דאורייתא דאוקמא אחזקה דדייקא ומנסבא ועל צרתה אין להאמינה דאיכא לאוקמא בחזקת א"א מידי דהוה אשני שבילין מיהו איכא הכא דעביד איסורא ממנ"פ ובכה"ג לא ילפינן מסוטה כדמוכח ריש נדה. והנה הרב השואל בפסקי מהרא"י שם הבין מדברי התוס' דבזה ההיתר יש חזקת א"א ומהרא"י כתב דכוונת התוס' דהיא מותרת לאכול בתרומה משום חזקת א"א והוה כמו שני שבילין שמטהרין לתרוייהו משום חזקה של כל אחד ואחד ע"ש הרי שהבין דחזקת דייקא ומנסבא מרע לה לגמרי לחזקת א"א דאל"כ עדיין באשם תלוי והוה כתרתי דסתרי ואכתי בחזקת א"א קיימא לענין אשם תלוי ואיך תהי' מותרת להנשא לשוק וע"כ דחזקה דדייקא ומנסבא מרע לה לחזקת א"א לגמרי משא"כ נגד צרתה דל"ש דייקא ומנסבא דחיישינן לקלקולא ולכך נשאר חזקת א"א לגמרי וז"ב: