שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן תל״ט (ג׳)

והנה לפמ"ש הב"ש סי' ז' ס"ק ט"ז דבאנוסה לא שייך שנמאסת עליו א"כ בלא"ה לא קשה מדוד דשם אנוסה היתה ולכאורה היה קשה לי לפי מה דקי"ל דגם באונס חיישינן שמא נתרצית לבסוף ורק דיצרה תקפה ומותרת אבל עכ"פ שייך נמאסת עליו דהיא נתרצית עכ"פ אמנם לפמ"ש הב"ש סי' קי"ז דכל היכא דספק אם זינתה לא נמאסת א"כ כיון דאנוסה לא נמאסת אף דיש ספק שמא נתרצית כיון שאינו דבר ברור לא שייך לומר שנמאסת. והנה לכאורה קשה לי בהא דאמר אונס הוה לפי מה דאמרו בכתובות דף נ"א דשבויי מלכות היכא דסברה מנסב קא נסיב לה נתרצית וא"כ כאן בדוד ניהו דהיה מלך גדול הא יש לחוש שמא סברה שתנשא לו וכמו שהיה באמת שנשאה וא"כ נתרצית. אמנם נראה כיון דלא ידעה שיהרוג אוריה שוב לא היה רשאי לנשאה ולא נתרצית אמנם עדיין קשה כיון דאמרו כל היוצא למלכות בית דוד גט כריתות כותב לאשתו א"כ חשבה שתנשא לו ונתרצית אמנם באמת לפירוש רש"י שכתבו התוספות דקאי על סוף המלחמה א"כ היא לא ידעה שתהיה הגט גט ושמא יחזור אוריה ושוב לא נתרצית. אמנם לפירוש ר"ת שהיה הגט בלי תנאי רק שהיה בצנעא א"כ היא ידעה ושוב נתרצ' מיהו שוב היתה מותרת לו מחמת הגט. ובזה יש לומר הא דאמרו אונס הוה ואבע"א גט כריתות וכבר כתב הב"ש בסי' י"א הנ"ל דהתירוץ השני מחולק וס"ל דאף באונס אסורה ולפמ"ש אינו מחולק דבאמת על אונס קשה הא נתרצית מחמת הגט וע"ז אמר ואבע"א דמותרת מחמת הגט ודו"ק היטב כי הוא חריף נעים ונחמד. והנה בסוגיא דפ"פ דקיימינן בה אמרתי לבאר מה שלמדתי בעש"ק חקת בשנת תרכ"ג הנ"ל ט' תמוז בהא דאמרו דנאמן להפסיד הכתובה משום חזקה דאין אדם טורח בסעודה והקשו הרמב"ן והר"ן למה צריך להאי טעמא תיפוק ליה דאמרינן קיימו שטרותייכי וחותו לדינא כיון דהוא טוען ברי שמצא פ"פ וכבר כתבתי בזה כמה ענינים בתשובה וכעת אמרתי בפשיטות דע"כ לא אמרינן קיימו שטרייכו רק במקום שעדים מעידים שהיה תנאי וזה יכול לקיים התנאי ולכך כל ספק בתנאי צריך לברר אבל כאן כעת אי אפשר לברר דכעת ודאי הפתח פתוח רק שזה טוען שמצאה פ"פ וזה אי אפשר לה כעת לברר והיאך יהיה נאמן זה ובמה תוכל כעת לברר שקרו וזה ברור לפענ"ד. אמנם נראה דעדיין קשה כיון דידעה מעיקרא שיוכל לעשות כן ולטעון שמצא פ"פ א"כ נכנסה בזה שאם יטעון כן יהיה נאמן ושפיר הקשה הרמב"ן. אמנם נראה כיון דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה שוב לא נכנסה בספק זה דהיא חשבה שבודאי לא יפסוד ושוב אי אפשר לה לברר ומעתה מיושב היטב הקושיא דמחמת חזקה זו שוב אינו מהראוי להאמינו רק דנאמן באמת בשביל אותה חזקה ושוב ממנ"פ נאמן ול"ק קושית הרמב"ן: