שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן תל״ג (ח׳)

והנה בדברי הר"ן הנ"ל שכתב כיון דנבלה יש בו הרבה לאוין מוטב שישחוט בשבת משיעבור על כמה לאוין. וקשה לי טובא מהא דאמרו בסנהדרין דף פ"ד אחר שגגת לאו בנו שגגת חנק הרי דשגגת לאו קיל משגגת חנק ולפ"ז דבאמת מצד פקוח נפש הותר ועכ"פ אין מתכוין בודאי הוא וא"כ מה מעליותא דיש כמה לאוין הא עכ"פ אין מתכוין לאיסור ורק דמאכילין הקל הקל תחלה וא"כ עכ"פ לא עדיף משגגת לאו כל דאינו מתכוין ואדרבא עדיף לפי שבאמת פקוח נפש דוחה וא"כ פשיטא דשגגת חנק וסקילה עדיף משגגת לאו ולמה לא יאכל נבלה אף שיש כמה לאוין הא אינו מתכוין לאיסור ולא חשו. ויש להמתיק דהרי באמת אמרו ביבמות דף קי"ט מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. וקשה מהך דסנהדרין ומצאתי במלמ"ל שהעיר בזה וכתבתי בחבורי סי' רמ"א דכל שאינו להרחקה הוא דאין חילוק בין לאו לכרת אבל כל שהוא רק להרחקה יש חילוק ולפ"ז כאן אטו הדבר ברור דיצטרך לאכול הרבה כזיתים ואדרבא בסתם לא יאכל הרבה ועיין שו"ת תשב"ץ ח"ג שהאריך בזה וא"כ אינו רק חשש בעלמא ולמה נחוש לאיסור לאו בזה. והיא קושיא גדולה. אמנם נראה דהנה התוס' בפסחים דף מ"ו הקשו דאם נימא הואיל יתבטל כל מלאכת שבת דחזי לחולה וכתבו דחולה לא שכיח. ולפ"ז כאן דמיירי בחולה ומשום פ"נ שוב ל"ש איסור שבת וצ"ל דכל דיש לחולה נבלה שוב לא חזי ליה ושייך איסור שבת דלחולה אחר ל"ש ואותו חולה יש לו נבלה כל שיש איסור בכמות איסורין הרבה שוב שחיטה הותר משום הואיל ואיסור שבת קיל בזה. ובזה מיושב היטב קושית הפר"ד דבשאר איסורים שוב איסור לאוין כל שאין מתכוין קיל מאיסור כרת ומיתה ודו"ק: