שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ו (ט׳)

והנה בשנת תרט"ו ז"ך טבת הגיעני תשובה מהרב מו"ה נתן הלוי נ"י אבד"ק קיליקיב שהקשה על דברת הפרמ"ג בהקדמתו להלכות שחיטה מדברי התוס' בפסחים דף כ"ד ע"ב ד"ה הכל מודים בכה"כ שהקשו מחולין שנשחטו בעזרה וכתבו דשם כתיב אכילה ואכלת וזבחת והרי האכילה אינו רק רשות וא"כ לא שייך ואכלת להזביחה. ולפענ"ד נראה דלשיטת הריב"א דוזבחת אינו רק תיקון הלאו שלא יאכל בלי שחיטה אמ"ה או נבלה א"כ ודאי קאי וזבחת על ואכלת וא"כ ודאי הוא בכלל התיקון דוזבחת וא"כ שוב התוס' בפסחים קאי לשיטת הריב"א והפרמ"ג לא כתב רק לשיטת התוס' דוזבחת הוא עשה ודו"ק היטב. ובזה יש ליישב גם קושייתו משבועות דר"ל כיון דאיכא לפרש דוזבחת אינו רק תיקון הלאו שוב חל השבועה דעכ"פ העשה אינו מפורש בתורה. והנה בשנת תרכ"א בש"ק פ' שמות הגיעני מכתב מבחור אחד ושמו צבי שפיל נ"י והקשה על דברת השיח יצחק שהבאתי הלא מראש מ"ש בשם המאירי דבנשבע שלא לאכול אין אסור חצי שיעור וע"ז הקשה מהא דפריך בשבועות דף כ"א וא"א ר"ע כר"ש ס"ל למה לי צירוף וכן פריך אח"כ כל שהוא נמי מושבע ועומד הוא ומה קושיא הא נזיר ודאי דעתו שלא לשתות וכן בנשבע שלא לאכול ודאי דעתו שלא יאכל ואינו מושבע בכ"ש. והלך בדרך למרחוק. ואני תמה דמה ענין זה לזה. המאירי מדבר לדידן דחצי שיעור אינו רק אסור והטעם משום דחזי לאצטרופי בזה חידש דכל שנשבע שלא לאכול לא שייך גלי דעתיה דחזי לאצטרופי אינו רק משום גלי דעתיה שרצה לאכול עוד אבל לר"ש דאמר כל שהו למכות והיינו דלענין מלקות אמרינן דאכילה בכל שהו לא שייך לומר ענין גילוי דעת כלל ואף אם נימא דלר"ש מלקות שוה כמו איסור והוה ג"כ מחמת חצי שיעור ומשום חזי לאצטרופי וכן אמרתי גם אנכי בחבורי יד שאול סי' רל"ח יעו"ש אמנם ע"כ אי אפשר לומר משום גילוי דעת דהכי בשביל שגילה דעתו ילקה ע"ז והלא מכל מקום ספק הוא שמא לא גלה דעתו לאכול והיאך נלקהו מספק וע"כ לר"ש שייך חזי לאצטרופי אף בלי גלוי דעת ומשום דעכ"פ חזי לאצטרופי להשלים השיעור וא"כ שפיר פריך למה לי צירוף ודו"ק וז"פ: