שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן תל״ג (ו׳)

והנה הרשב"א בתשובה כתב דשאלת הראב"ד באם יש נבלה אי מותר לשחוט תלוי אי פ"נ רק דחויה או הותרה דאם הוא הותרה שוחטין והדבר צריך ביאור דאטו אם נימא הותרה מותר לו לאכול טריפות אף שיש לפניו כשרות וא"כ גם לענין נבלה ושחיטה ג"כ הוא כן אך ביאור הדבר דניהו דהותרה היינו להחולה בעצמו אבל מה שאנו מאכילים אותו אנו עוברים על איסור וא"כ כל שהותרה הרי מצד החולה הכל הותר רק מה שאנו מאכילין הרי ב"כ וב"כ נותנים לו איסור וע"ז אין אנו מצווים ובשלמא כשיש היתר לפנינו אם נאכיל אותו אסור אנו עוברים ע"ז אבל כל שב"כ וב"כ צריכין ליתן לו איסור ע"ז אין אנו מצווים להבדיל בין קל לחמור כל שלהחולה עצמו הותרה אבל כל שהוא דחויה א"כ החולה בעצמו כל שאינו לפ"נ עובר ממילא אסור להאכילו אבל כשהותרה א"כ החולה לא יעבור כלל א"כ אין אנו מצווים להבדיל בין קל לחמור כיון דלהחולה בעצמו הותר לו וז"ב. ובזה מיושב קושית התשב"ץ ח"א סי' ל"ח על הרמ"ה דכתב דשבת הותר אבל לא שאר איסורים א"כ למה ס"ל לרב"י דא"צ לעשר הא שאר איסורים לא הותר ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת הוא בעצמו כל איסורים הותרו לו אבל כשאנו מאכילין אותו אז דוקא שבת הותר ולא שאר איסורים. ובגוף הטעם מה דשבת הותר ולא שאר איסורים נ"ל עפמ"ש התוס' בפסחים הנ"ל דנימא הואיל דחזי לחולה וכתבו דחולה ל"ש ולפ"ז כל שיש חולה שוב הותר מטעם הואיל משא"כ שאר איסורים דל"ש הואיל וזה דוקא כשאנו אומרים שהותרה שייך הואיל משא"כ כשאינו רק דחייה ל"ש הואיל כמ"ש למעלה ודו"ק. וגוף הדין נ"ל דתלוי אי ילפינן פ"נ מוחי בהם א"כ כל שאפשר באסור קל הרי יתקיים וחי בהם אבל אם למדין מעבודה דדוחה שבת א"כ שוב שבת הותרה בעבודה שוב גם פ"נ הותרה ובזה יש להאריך בסוגיא ואכ"מ: