שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן תכ״ד (ה׳)

והנה אני הקשיתי דלוקמא כגון דתבעה כתובתה דבכה"ג מעיזה ומעיזה ומצאתי במהרי"ק שורש ע"ב דהקשה כן ע"ש. ולפענ"ד נראה דהנה התוס' הקשו בד"ה דארגיל למה לא ניחוש דמשקרת דהרי חזינן דשקרה ואמרה גרשתני וכתבו דבזה לא תשקר דיש חומר שתצא מזה ומזה ע"ש ולפ"ז הרי באומרת מת בעלי ותני לי כתובתי ג"כ אבעיא דלא מהמנא דמשום כתובה משקרת ולא משגחת על החומר ולפ"ז בכה"ג דחזינן דשקרה בשביל הכתובה בוודאי אינה נאמנת אף דלא תטעון תנו לי כתובתי דהא חזינן דשקרה בשביל הכתובה ואם נימא דלא שקרה שוב מהראוי להאמינה על הגירושין ועל המיתה ודו"ק. והנה במ"ש התוס' בד"ה באותו שעה דאמאי לא תהיה נאמנת לומר מת בעלי במגו דהיתה טוענת גרשני בעלי כתב המהרש"א דלא שייך מיגו כיון דמה דנאמנת בגרשני משום חזקה דאינה מעיזה א"כ שוב לא יכולה להעיז. ולפענ"ד לפמ"ש הפוסקים דלענין ממון אמרינן מגו דהעזה א"כ יש לומר דיכולה להעיז בשביל דרוצית הכתובה ואף דלא אמרה תנו לי כתובתי אערומי קא מערמת למען שתהיה נאמנת אך המהרש"א סמך על מ"ש בתחלה דאם נוטלת כתובתה שוב ליכא מגו ע"ש א"כ שפיר הקשה. אמנם עדיין יקשה קושית התוס' לפמ"ש הרא"ש הנ"ל דלא תרצה להיות כל ימיה באיסור א"כ מהראוי להאמינה במגו. אך זה אינו דיש לומר שלא רצתה להנשא כלל ובלא"ה אתי שפיר דעכ"פ העזה איכא בודאי וא"י להעיז כמ"ש המהרש"א ודו"ק כי קצרתי: