שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן ת׳ (ז׳)

והנה בגוף הענין שחדשו הט"ז והמ"א לחלק בין מזמן לזמן ובין ממקום למקום בשב שמעתתא שמעתא ג' פ"ה פ"ו האריך דמה שנשתמשו בחזקה זו דכשעת מציאתן הרי התוס' כתבו בריש נדה דהך חזקה אינו רק בתרומה וקדשים לבד וגם מה שכתבו להקל ממקום למקום הרי באמת קיימא לן כר' יוחנן דמחזיקין ממקום למקום וכן ראיתי בכמה אחרונים שתמהו בזה ולפענ"ד נראה דטומאה שאני דלא אמרינן כשעת מציאתן לענין חולין משום דטומאה למפרע לא גמרינן מסוטה וכמו שכתבו התוס' ריש נדה ועיין במהר"ם לובלין שם ומטעם דלא אתרע למפרע ושאני טומאה דלהבא דהוי רגלים לדבר אבל למפרע לא אתרע ולכך דוקא בקדשים ותרומה מחמרינן ולא בחולין אבל לענין איסור כל שיש לנו ספק דלמא למפרע היה האיסור מחמרינן כיון דאיתרע חזקת היתר וכן להיפך לענין ממקום למקום אז לתרומה וקדשים מחמרינן אף ממקום למקום אבל לגבי איסור לא שייך להחמיר ממקום למקום דהא המקום האחר לא אתרע כלל וכעין דאמרו בחולין דף יו"ד סכין אתרעי בהמה לא אתרעי וזה ברור. אמנם בגוף הענין דמחלקינן בין זמן לזמן ובין מקום למקום נראה לפענ"ד דבר חדש ע"פ מ"ש בנקודות הכסף סי' שצ"ז ליישב קושית הט"ז מגל דשאני התם דכי אמרינן התם למפרע בשעה שנפל הגל מת יש זמן ידוע אבל הכא אין כאן זמן ידוע שתאמר למפרע זה מת הלכך עד השתא מוקמינן ליה בחזקת חי וביאור הדברים דכל שיש לקיים שני החזקות חזקת חי קודם שנפל הגל ומשנפל הגל אמרינן דמת לכך אמרינן דמשעה שנפל הגל מת אבל במקום שאין לתלות מתי מת אם כן כל שתאמר למפרע הוא מת אין גבול מתי מת ואתה סותר חזקת חי וזה אי אפשר וכן ביאר בשו"ת משאת משה חלק יו"ד סי' א' אבל לא הביא דברי הנקודות הכסף הנ"ל ובשמעתא הנ"ל פ"ו לא הרגיש כלל בסברא זו ומעתה מבואר היטב החילוק בין זמן לזמן ובין מקום למקום דממקום למקום יש לומר דבאותו מקום נתהווה האיסור ולא במקום אחר אבל מזמן לזמן אי אפשר לתלות דכעת נתהווה הדבר ולכך מחמרינן ודו"ק היטב: