שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן ת׳ (ה׳)

וראיתי בשו"ת נודע ביהודה מהדו"ק חלק או"ח סי' כ"ה שהקשה במ"ש הטור סי' תס"ז בשם הרא"ש דאם נמצאת חטה בעיסה או במצה אפוייה דלא חיישינן שמא היתה במים לפי שישראל קדושים ורגילין לשמור המים יפה והקשה דלמה ליה הך טעמא תיפוק ליה דאין מחזיקין איסור ממקום למקום ע"ש ולפענ"ד יש לומר דשם כיון דהחטה בקועה מהיכא בא שנבקעת הא בעיסה או מצה אפויה אינו מהראוי שתבקע שהחטה קשה ואם כן מהראוי לתלות במצוי שהיתה במים ושם נבקעת ואף ממקום למקום תולין כל שהוא מצוי יותר כמ"ש המ"א בסי' תס"ז ס"ק ט"ז דאף להקל תולין במצוי מכ"ש להחמיר ועיין בפר"ח יו"ד סי' מ"א ס"ק י"א שכתב כן להלכה ע"ש ולכך כתב הרא"ש כיון דישראל רגילין לשמור המים א"כ עכ"פ לא שייך תולין במצוי דאינו מצוי וא"כ שוב הדרן לכללא דאין מחזיקין ממקום למקום. ובזה מיושב מה דקשה לי על טעם הרא"ש דישראל רגילין לשמור המים ואטו העיסה לא משמרין ואפ"ה חזינן כאן דלא נזהרו יפה אם כן אימא לא נזהרו בשמירת המים ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ כיון דרגילין לשמור המים לא מקרי מצוי ושוב אין מחזיקין ממקום למקום ודו"ק. אמנם בפשיטות נראה לי דלא קשה קושית הנודע ביהודה דאין כוונת הרא"ש דאימר היה במקום אחר במים דלזה ודאי לא חיישינן רק כוונתו דאימר היה בעיסה בעוד שהיה הקמח עם מים בעין ולא נילוש דאז שפיר היתה נאסרת וע"ז ודאי חיישינן דהוה מזמן לזמן לזה אמר דישראל קדושים הם ומסתמא שמרם בעודה קמח עם מים דלא היה בעת ההיא החטה ונפלה אח"כ מעלמא ובאמת שזה דחוק בלשון הרא"ש והטור ומ"ש בראשונה היא העיקר. שוב מצאתי בפר"ח בסי' תס"ז שכתב גם כן לפרש דסברת הרא"ש היא כיון דנתבקעה יותר מסתבר לומר דהיה במים ע"ש ואם כן ממילא לא קשה קושית הנודע ביהודה וכמ"ש ודו"ק: