שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ח (ה׳)

והנה החריף המופלג השנון מוה' מאיר ברא"ם נ"י השיב לי על מ"ש לדחות דברי הנוב"י הנ"ל וכתבתי דלא מקרי אי אפשר לברר דהא יוכל לברר ע"י שערות וע"ז השיב דמכל מקום מקרי לא אפשר לברר דהא אף שלא ימצא שערות מכל מקום יוכל להיות דלא הוה קטן דהא יוכל להיות שהיה לו גומות בחייו וגומות אף על פי שאין בהם שערות וניהו דאנן לא סמכינן ע"ז דחיישינן שמא נשתנו ע"י מיתה נעשו הגומות מכל מקום כל שלא נוכל לעמוד על הבירור שוב א"צ לברר דהא לא יעמוד על הבירור וכעין זה כתב הנוב"י לענין ס"ס דא"צ לברר כל שלא יברר שתי הספיקות ע"ש והוא הדין כאן ולכאורה יפה השיב. אמנם נראה דהנה באמת גוף דברי הנו"ב צריכין ביאור דניהו דאי אפשר לברר מכל מקום לממון לא מועיל דהא רובא עדיף מחזקה ואפ"ה לא אזלינן בתר רובא בממון מכ"ש נגד חזקה ואכתי אמאי נסמוך על החזקה דרבא להוציא מיד היורשין להס"ד דבחזקת יורשים קיימי ועיינתי בנוב"י שם שכתב דחזקה דרבא מועיל אף לממון רק לחליצה ל"מ כיון דיכול לברר ע"ש. הנה לא נודעו עקבותיו למה יהיה חזקה דרבא אלים כ"כ להוציא ממון ולכאורה רציתי לומר דהוה חזקה דתליא בסברא ואינה פוסקת ושאני מחזקה הפוסקת וכמ"ש התה"ד סי' ר"ז. אמנם באמת התה"ד לא כתב רק דחזקה דתליא בסברא עדיף מחזקה הפוסקת והוה כמו רוב אבל לא עדיף מרוב ועיין בפ"י בסוגיא דהי' בה מומין ובק"א דרצה לומר דחזקה עדיף מרובא אבל לא קי"ל כן וכבר האריך בשב שמעתתא שמעתא ב' פ"ד לסתור דבריו וגם אני הארכתי בזה בתשובה בביאור דברי התוס' בסוגיא דהי' בה מומין שלא יסתר הכלל הזה ומדברי התה"ד מבואר דאף חזקה דתליא בסברא לא עדיף מרוב ואם כן הדרא קושיא לדוכתא דלמה עדיף כח החזקה דרבא אך נראה לפמ"ש הרמב"ן והריטב"א גבי רובא מקדשי והדר מסבלי דברוב התלוי בטבע לא חוששין למיעוט ומזה העלו האחרונים דגם בד"מ כל שתלוי בטבע לא חיישינן למיעוטא אף בד"מ ועיין בשב שמעתתא שמעתא ד' פ"ו שהאריך בזה וכתב שזה כוונת התוס' במ"ש דדוקא ברובא לרדיא הוא דלא אזלינן בתר רוב והיינו שתלוי במנהג ולא בטבע ע"ש ולפ"ז חזקה דרבא דהיא טבע הבריאה שכל מי שמגיע לשנים הביא סימנים א"כ בזה אף לענין ממון מועיל שכן היא בטבע הבריאה וז"ב ולפ"ז שוב שפיר קשה דלמה לא נברר וא"ל דלא נעמוד על הבירור דזה אינו דממנ"פ אם לא נעמוד על הבירור ולא נמצא שערות שוב לא מועיל החזקה לענין ממון דא"ל כיון דהוה חזקה בטבע מועיל גם בממון דזה אינו דהא אם לא נמצא שערות שוב יצא מגדר הטבע ולמה יועיל בממון דהא כל הטעם היא כיון שכן הוא בטבע הוה כודאי והרי חזינן שיצא מגדר ודאי היה צריך להיות שערות ואף דגומות בלי שערות מועיל ג"כ היינו דאמרינן דנשרו אבל עכ"פ אינו עפ"י הטבע ובלא"ה כיון דעפ"י טבע שימצאו שערות שוב מהראוי לבררם מהראוי לומר שימצאו שערות ושוב קשה למה לא יבדוק. אמנם בכ"ז יש ליישב דברי התוס' דעיקר קושייתם היא לא דלא יהיה צריך לבדוק כלל רק דאמאי אמר ר"ע דסימנים עשויים להשתנות לאחר מיתה והא כל שנראה סימנים והרי חזקה דרבא מועיל אף בממון משום דכן הוא בטבע ואם כן אמאי נחוש שנשתנה לאחר מיתה וז"ב. ובזה מיושב היטב מ"ש התוס' בתירוצם דמיירי שנבדק בהגיע לכלל שנותיו ולא מצאו שערות דאף אח"כ איכא לספוקי שמא קטן הוא ובאמת שהרא"ש כתב בתשובה דכל שהגיע לכלל שנותיו ולא נבדק ונבדק אח"כ אמרינן דחזקה שהביא הסימנים משעה שהיה גדול והנוב"י הרגיש בזה וכתב דכאן שאני שנבדק ולא הביא בעת שהגיע לכלל השנים ולפמ"ש ימתקו הדברים דבאמת לענין ממון לא מועיל החזקה דרבא רק דכיון שהיא עפ"י הטבע בודאי מועיל ואם כן כאן שנבדק ולא מצא שוב עכ"פ יצא מגדר הטבע ושוב לא מועיל לענין ממון וז"ב. ובזה מיושב היטב קושית הנו"ב שם דהאיך אמר הש"ס אלא אי אמרת ראיה בקיום השטר לקיימו שטריהו והיינו מכח חזקה דאין עדים חותמין אלא אם כן נעשה בגדול וכמ"ש התוס' ומה קושיא ודילמא העדים לא ידעו שנבדק ולא היו לו סימנים אם כן הם יכלו לסמוך על חזקה דרבא כיון דהגיע לכלל שנים ואנן לא נוכל לסמוך על חזקה דרבא דהא נודע לנו שכבר נבדק ולא הביא סימנים (הן אמת כיון דחזקה דרבא ל"מ כל שנבדק אפשר דהיו צריכים העדים לחקור אחר זאת שמא נבדק כבר אבל אין זה מוכרח דדבר שגם לנו יש ספק לא שייך חזקה על העדים וכמ"ש בסנהדרין ל' ע"ש ודו"ק) ולפמ"ש אתי שפיר דהרי כבר נודע מ"ש הרמב"ם פט"ז מסנהדרין דאיסור בע"א הוחזק והורגין על פיו ולפ"ז נראה לפענ"ד דמכ"ש שני עדים כל שבשעת העדות לא היה נ"מ לענין ממון ודאי הוחזק על פיהם ולפ"ז כאן שצריך שיהיה או בן עשרים או בן י"ח לענין קרקע וסימני הגדלות הוא מבן י"ג שנה ואם כן אי בשעת המכירה לא היה נ"מ לענין המכירה דהא בין כך ובין כך לא היה מועיל אז ורק שהמכירה היה אם יהיה אח"כ בן י"ח שנים או בן עשרים יהיה מועיל למפרע ואם כן אז הוה שפיר החזקה דרבא מועיל כיון דאין נ"מ כעת להוציא ממון דהא המכירה לא מועיל אז ואם כן כל שהיה אז חזקה דרבא דעכ"פ היה גדול והי' לו סימנים בעת המכירה שוב אף שנ"מ אח"כ לענין ממון מועיל אף שנבדק מקודם ולא היה לו שערות מכל מקום כיון דבעת שהעידו היה מועיל עדותם משום החזקה דרבא מועיל אף לענין ממון מכ"ש דע"א שמועיל גם להרוג על ידו וז"ב כשמש ודו"ק. ובזה מיושב היטב מה דקשה לי טובא בהא דאמר בשלמא למ"ד ראיה בעדים כיון דאמר ללקוחות אייתי עדים ולא הביאו היינו דאמרו מהו לבדקו וקשה טובא דאף למ"ד ראיה בעדים מי ניחא והא לא דמי דבשלמא בהך דנחלקו דהם אמרו דהיה בריא והוא אומר דהיה שכיב מרע א"כ שפיר צריך ראיה בעדים דאף שעדים חתמו על שטר מכל מקום הא לא היו צריכין להעיד ע"ז דממנ"פ חתמי כדין אם שהיה שכ"מ או שהיה בריא ואם כן אין ראיה מחתימתם וא"כ שפיר צריך ראיה בעדים אבל כאן הא כל עיקר הסמיכה על השטר דחתמו בעדים דאין חותמין אלא אם כן נעשה בגדול וכדכתבו התוס' למ"ד ראיה בקיום השטר וא"כ למה יהיה צריך ראיה בעדים הא נוכל לסמוך על השטר דמסתמא העדים ידעו שהיה בגדול והיא קושיא גדולה ולא ראיתי למי שיתעורר בזה ולפמ"ש יש לומר כיון דבעת שחתמו לא היה המכירה מכירה רק דאם יהיה אח"כ בן עשרים או בן ח"י יועיל אפשר דבכה"ג למ"ד ראיה בעדים לא סמכינן כל כך על החזקה דאין עדים חותמין אלא א"כ נעשה בגדול כיון דלא היה נ"מ כל כך בעת ההיא. אמנם זה דחוק והעיקר נראה כיון דעיקר היא בשביל החזקה והרי גם חזקה דאין עדים חותמין אלא א"כ נעשה בגדול ל"מ בממון משום דאין הולכין בממון אחר הרוב וצ"ל כיון דהוא עפ"י טבע מועיל וכמ"ש ולפ"ז למ"ד ראיה בעדים ל"מ רק שיהיה עדים וכמ"ש התה"ד סי' של"א דלכך לא אזלינן בתר רוב וחזקה בממון דהא אמרינן המע"ה וראיה בעדים ע"ש א"כ זהו דאמר הש"ס דלמ"ד ראיה בעדים ל"מ כל אלו החזקות וז"ב כשמש ומן האמור ממילא מבואר מה שנסתפקו המלמ"ל בפ"ד מאישות אי מועיל במקדש לאחר שיגדיל אי אמרינן זמן ממילא קאתי ולפמ"ש לכאורה מבואר הדבר בהדיא כאן דהרי כאן הוה דבר שלא בא לעולם דהא המכירה ל"מ עד שיהיה בן ח"י או עשרים וא"כ כאן דמכר עכ"פ קודם שנעשה בן ח"י או עשרים ואפ"ה מועיל וע"כ דזמן לא מקרי מחוסר מעשה דזמן ממילא קאתי מיהו יש לומר דכאן אזלינן אליבא דר"ע ור"ע ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל ביבמות דף צ"ג ואף דבעי עבידי דאתי וכאן הספק שמא לא הביא סימנים מכל מקום כל דהיה חזקה דרבא שוב הוה עכ"פ עבידי דאתי מיהו כיון שנבדק ולא הביא שוב לא הוה עבידי דאתי ודו"ק. ובאמת שצ"ע דמה מקשה על מ"ד ראיה בקיום השטר דלמא ר"ע לשיטתיה דחייש למיעוטא גם באיסור ומכ"ש בממון ולכך לא סמך על חזקה דרבא אבל לדידן שפיר סמכינן על חזקה דרבא וחזקה דאין עדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה בגדול ויש לי להאריך בכ"ז ואכ"מ. אמנם בגוף דברי התוס' דהקשו מכח חזקה דרבא שנתקשה הנוב"י דלמא לממון לא סמכינן ע"ז לפענ"ד יש לומר דע"כ לא סמכינן על חזקה דרבא רק בעת הגיע לכלל גדלות באותו שנה ובאותו פרק אבל כאן שהגיע לח"י או לעשרים א"כ שפיר יש לסמוך על חזקה דרבא וצ"ע בזה. ובמ"ש נתיישב היטב מה שנתקשה הנוב"י לפי המסקנא דמסיק הש"ס דאפיך מפיך ופריך הש"ס למ"ד ראיה בעדים היאך משכחת לה דנחתי לקוחות לנכסי והקשה דלמה לא משכחת לה ובאופן שלא נבדק דאז סמכינן על חזקה דרבא וסגי ראיה בקיום השטר וכתב שהוא ראיה שאין עליה תשובה ולפמ"ש באמת חזקה דרבא לא מועיל בממון כל דבעי ראיה בעדים והרי עדים עכ"פ לא הוה וכמ"ש התה"ד דבעי ראיה ממש ולדידיה באמת אף בחזקה עפ"י טבע לא מועיל וכמ"ש ודו"ק: