שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ז (ה׳)

ובזה הנה מקום אתי ליישב קושיית המגיני שלמה הנ"ל דהיאך מקשה דהוה כע"ז שנשתברה מאליה דהא שייך גזירה דלמא מגבה לה וכבר כתבתי למעלה בזה ולפמ"ש אתי שפיר דהכי מקשה התוס' דבאמת כתיב אבד תאבדון ומקיים המצוה ורק דכתיב לא ידבק בידך מאומה ולפ"ז כיון דע"ז שנשתברה מאליה מותרת וא"כ עכ"פ כשנשרפה הוה כנשתברה מאיליה מה תאמר דלמא מגבה לה והו"ל ע"ז של ישראל הא עכ"פ לא ידבק בידך מאומה לא שייך בזה דעכ"פ כל שנשרפה כבר נתבטלה ואי אפשר לזכות בה עוד ואפרה מותרת דהרי מקיים מצותה ויש להמתיק הדבר דבאמת כתב הר"ז בע"ז בהא דאמרו גזירה דלמא מגבה לה הא אין זכייה באיסורי הנאה וכתב דמזה נלמד דיוכל לזכות באיסורי הנאה שיהיה נחשב שלו להוסיף בהם איסור ומזה נלמד לחמץ בפסח ע"ש וכ"כ בחידושי ריטב"א ולפ"ז שוב עכ"פ מקיים המצוה דאבד תאבדון וא"ל דלא ידבק בידך מאומה דזה אינו דבאמת לא נדבק בידו מאומה דהא אין לו זכייה בא"ה רק להוסיף איסור ולהיות מצוה לשרוף הע"ז יוכל לזכות אבל לא דבק בכפו מאום ושוב אפרו מותר וז"ב כשמש ודו"ק היטב כי הוא חריף. והנה במ"ש למעלה בשם הר"ן דבתקנה דרבנן לא תקנו שיקנה במקום איסור וכבר כתבתי למעלה מ"ש בהגהת משנה למלך פ"ט מזכייה שהיה מקשה המלמ"ל מהא דאמר דאם נתן מתנת שכ"מ בנכסים מועטים דמועיל והא עושה איסור ולא תקנו רבנן וכתב הרב המגיה דק"ל למה לא הקשה על הרמב"ם שם דכתב דאם נתן מתנת שכ"מ לעכו"ם לא עשה ולא כלום והוא ג"כ מה"ט וקשה מהך דמתנת שכ"מ בנכסים מועטים ולפענ"ד נראה דהיה מקום לומר דטעמו של רבינו משום דהו"ל דבר דליתא במתנת בריא דאסור ליתן מתנת חנם לעכו"ם ולכך לא תקנו בשכ"מ אבל בדברי הר"ן מפורש דמשום דבאיסור לא תקנו רבנן דיקנה קנין שלהם ושפיר מקשה על הר"ן דווקא. והנה קשה לי טובא בהא דאמרו בב"ב דף קנ"ו דאמרו חכמים מעשה בבני רוכל שאמרה אמם כבנתי לבתי וקיימו חכמים את דבריה וא"ל ר"א בני רוכל תקברם אמם ופירש"י כיון שהיו רשעים לכך קנסום רבנן וק"ל כיון דאמרינן פרק יש נוחלין לא תהוי בעיבורא אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכ"ש מברא לברתא וא"כ שוב הו"ל כנותן מתנת שכ"מ לעכו"ם או למ"ש הר"ן במכרו הפעוטות בנכסים מועטים דלא מועיל וה"ה בזה ניהו דהיו רשעים אבל איך מועיל המתנת שכ"מ במתנת הבנים אף מברא בישא לברתא והיא קושיא גדולה לפענ"ד. אך נראה כיון דלר"א באמת מתנת שכ"מ צריך קנין כמו בריא ורק כאן קנסו חז"ל דיהיה מתנתה קיים א"כ אפשר דקנסו חז"ל והפקירו הנכסים מהבנים אבל אכתי אינו מובן דאדרבא כיון דלר"א צריך קנין במתנת שכ"מ וניהו דהפקירו הנכסים אבל איך קנתה הבת וכבר נודע דאף דהפקר ב"ד הפקר אבל קנין ל"ש וכמ"ש הג"פ סי' ק"כ מכ"ש לר"א דצריך קנין ואולי כיון דהיו בנכסים של האם והרי דעת ר"ז בן הקצב בב"ב דף קי"א דבן שוה לבת בנכסי האם ניהו דלא קי"ל כן מכל מקום בכה"ג שוב יכלו חז"ל לקיים מתנתה במקום שהבנים רשעים ודו"ק היטב ועדן צ"ע כי הוא דבר חדש ועיין ברש"י גיטין דף ט"ו מה שפירש על תקברם אמם שלא דקדקנו עליהם איך היה המעשה ע"ש וא"כ לק"מ על פירושו אבל לפירוש הרשב"ם קשה ודו"ק. והנה במ"ש למעלה בשם הרמב"ם דע"ז של ישראל גניזה בעי וכתבתי בשם תורת חיים דלא בעי שחיקה ושריפה כלל רק גניזה דלא אדוק כ"כ בזה הנה באמת כל הסוגיא בע"ז דף מ"ד דמביא הש"ס ראיות דבעי שריפה ולא שחיקה וזורה לרוח ע"ש ומכ"ש דלא סגי בגניזה והנה מהעגל הרגיש הת"ח שם בעצמו אבל דחה כלאחר יד דמפני שרצה לבדקן כסוטות אבל הדבר תמוה דכל דסגי בגניזה לבד מה פריך על ר' יוסי טפי מרבנן וכן קשה ממעכה אם המלך דנאמר שם וידק וישרוף בנחל והיותר תימה מהא דכתב וכתת נחש הנחושת ואף דאמר שם דאף כתיתה לא צריך דהו"ל דבר שאינו שלו אבל עכ"פ למה לי כולי האי כיון דבגניזה סגי וגם מדוד קשה. דרך כלל שלפענ"ד הדבר תימה מסוגיא דשם וצע"ג. והנה בהא דאמרו שם דאף כתיתה לא צריך דהו"ל דבר שאינו שלו. בזה אני אומר דנתיישב היטב הא דאמרו בחולין דף וא"ו אפשר בא אסא ולא ביערו בא וכו' והלא כל עכו"ם שבעולם אסא ויהושפט ביערם אלא מקום הניחו לו להתגדר בו ופירש"י דאם לא ימצאו מה להתגדר במה יגדל שמם והקשו התוס' למה לא משני בפרק במה בהמה גבי במות אשר בנה שלמה אותם ביער יאשי' וכתבו דבשלמא בנחש נחושת לפי שנעשה עפ"י הדיבור טעו כי הראשונים סברו דאסור לבער אבל התם במה הי' טועה והוא תימה דכיון שנעשה ע"ז איך אפשר דלא לבערו וגם גוף הדבר שאמרו דעשו כדי שיתגדל שמם היא תימה דאיך הניחו ע"ז בשביל שיתגדל שמם של הבנים וכבר האריך בזה בהקדמת ספר נחלת שבעה ע"ש ולפענ"ד אני תמה על רבותינו בעלי התוס' דלמה לא זכרו מדברי הש"ס הלז דנחש הנחושת לא היה צריך כתיתה כלל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ורק כיון דטעו בתריה עמד וכתתו לפרסומי מלתא וא"כ כיון שגוף נחש הנחושת לא צריך שריפה כלל שוב לא היה מקום לראשונים לשרפו דמצד הדין הוא קודש ואינו יכול לאסור דבר שאינו שלו ורק לפרסומי מלתא בזה מצאו מקום להניח לבניהם אחריהם שיתגדרו בזה אבל במות שהן ע"ז ממש פשיטא שצריך שריפה וז"ב מאד. ומזה ראיה ברורה דקי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ועיין יבמות דף פ"ז דר' יוסי בעצמו ס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ושפיר דחי לר' יוסי ועכ"פ דברי הש"ס בחולין נכונים מאד וצע"ג על רבותינו בעלי התוס' שלא העירו מזה וגם יש לומר כיון דלפי מה דנחלקו הרז"ה והרמב"ן פ"ב דע"ז אם ישראל יכול לחלל הקדש ודעת הרז"ה דדוקא ישראל והרמב"ן כתב להיפך ובקדושת הגוף בודאי א"י לחלל א"כ יש לומר דאף דבאו פריצים וחללוה לנחש הנחשת לא היתה קדושת הגוף מכל מקום פריץ ישראל לא יכול לחלל עד שבא הוא ומצא מקום להתגדר וכתתה ודו"ק היטב. והנה אחר כמה שנים בשנת תרי"ג השיב לי הרב הגאון החריף מוה' יצחק שמעלקיש נ"י דניהו דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אבל מכל מקום ע"ז הוא ואסורה וכמו בזובח להר דעובדיה בסייף וזה אינו דלא דמי דשם עכ"פ זה עובדה אבל כאן הנחש הנחשת ל"צ שריפה דלא נעשית ע"ז שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ולא נאסרה הנחש הנחושת ולכך לא כתתו עד בא יאשיהו וז"פ. ודרך אגב אזכור מה שראיתי דבר חדש בע"ז דף י"ב בתוס' ד"ה דכוותא ובדף ס"ד שם ד"ה מסתברא דלכך דמי עכו"ם ביד נכרי מותר לפי שלא שייך לאסור מכח והיית חרם כמוהו דזה דוקא אם הישראל מהוה ע"ז אבל כשהנכרי מהוה שרי והוא דבר חדש דלפ"ז חליפי חליפין דאסור מוהיית חרם כמוהו כדאמרו דף נ"ד ע"ב והרמב"ם פסק כן הוא דוקא ביד ישראל ולא ביד נכרי וגם מ"ש התוס' להקשות הך דדף ס"ד עם הך דדף ל"ג באמת הרי"ף וכן הרמב"ם כתבו דלפי מה דאמרו בדף ס"ד דדמי ע"ז ביד נכרי מותרת נדחה הך דדף ל"ג והתוס' לא הזכירו כלל מזה ובלא"ה צ"ע דלפי דברי התוס' צ"ל דאף לא ידבק בידך מאומה מן החרם ג"כ לא שייך כשהוא ביד נכרי דאל"כ למה לא נאסר בשביל זה והסברא פשוטה דאם דמי ע"ז ביד נכרי מותרת שוב אינו נדבק מאומה בידו של ישראל. אברא דלפ"ז צריך ביאור בהך דמקדש בפרש של עגלי ע"ז דאמרו בתמורה דף למ"ד ע"ב דאינה מקודשת משום דכתיב והיית חרם כמוהו זהו דוקא בעגלי ע"ז של ישראל שעבד לעגלים אבל של נכרי ל"ש לאסור דמה שאתה מהווה מהן לא שייך בזה דהא ביד הנכרי נתהווה ולא אסרה התורה רק מה שהישראל מהווה ולא מה שהנכרי מהווה ואף דניחא לי' בנפחיה א"כ אקציה לצורך ע"ז ושוב אסור. ובזה נראה לפענ"ד ליישב מה שהקשה הנוב"י מהד"ת חלק יו"ד סי' ע"ח בשם הגאון מהרי"פ סי' ע"ח על סתירת הלשונות מדף ל"ה לדף ס"ד בע"ז ובין תמורה דף למ"ד דבע"ז אמר דהמקדש בפרש של עגלי ע"ז מקרא דלא ידבק בידך מאומה ובתמורה אמר מקרא דוהיית חרם כמוהו. ולפמ"ש יש ליישב דבאמת והיית חרם כמוהו דהיינו כל שאתה מהווה ממנו ודאי לא שייך בעגלי ע"ז של נכרי ושם רבא אמר תרווייהו תננהו מפני שמעמידין בקיבת עגלי ע"ז וא"כ מיירי מקיבת ע"ז של נכרים וא"כ שם לא שייך והיית חרם כמוהו לכך הוצרך לחדש מלא ידבק בידך מאומה דאף דכפי הנראה מתוס' ע"ז שם ושם דגם לא ידבק בידך מאומה לא שייך כל שהנכרי מהווה מכל מקום אפשר דרב חולק דדוקא והיית חרם כמוהו דדרשו כל שאתה מהוה משמע מה שהישראל רוצה להוות משא"כ מה שהנכרי מהווה ממנו דהיינו מה שניחא ליה בנפחיה בזה לא נאסר לישראל לקדש רק מלא ידבק בידך מאומה דמכל מקום נדבק מאומה בידו ובתמורה מיירי בעגלי ע"ז של ישראל לכך נקט והיית חרם כמוהו דזה יותר מסתבר וגם הוא מוקדם לקרא דלא ידבק שוהיית חרם כתוב בעקב וזה כתוב בראה וכמ"ש הנו"ב כנלפענ"ד והנה בע"ז דף י"ב שם כתבו התוס' בשם רש"י שכתב דאביי לא ס"ל הך מתנית' דלקמן בדף ס"ד וע"ז כתבו ודוחק לומר דאביי ורבא ורבה בר עולא לא שמיעא להו ואני תימה דהיה להם להקשות טפי דהרי בדף ס"ד רבה בר עולא משני בע"ז שמתחלקת לפי שבריה והיינו לשנויי מה דפריך על ר"ש דמשני הרישא וסיפא וא"כ משמע דרבה בר עולא ידע המתניתא דישראל שהיה נושה בנכרי ע"ש ואף דבדף י"ב הגירסא רבה ובדף ס"ד הגירסא רבה בר עולא אבל כפי הנראה ט"ס באחד מהם דלא מסתבר שעולא יהיה לו שני בנים ואחד שמו רבה ואחד רבא וצע"ג: