שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ו (ה׳)

והנה בשנת תרי"ב ביום א' י"ט סיון כאשר הייתי בטריסקאוויץ שאל אותי בחור כהלכה דמה פריך הש"ס דאין שבועה חל על נבלות הא ה' מפסידי השחיטה יש דרסה חלדה הגרמה ועיקור ושהייה ואינו מבואר בתורה רק שהם הלמ"מ וא"כ שוב אינו מפורש בתורה מקרי וחל השבועה כמ"ש הר"ן. והשבתי כיון דכתיב וזבחת והתורה אמרה דכל החמשה דברים הם מפסידי השחיטה וא"כ אינו זבוח מקרי ואינו זביחה והו"ל מפורש בתורה. אך עדיין קשה לפמ"ש הרמב"ם דדרוסה מפורש בתורה לטריפות וכל שאר טריפות הם הלמ"מ א"כ משכחת לחול בטריפות אחרות וגם זה לק"מ כיון דהלמ"מ ביאר שגם זה בכלל ובשר בשדה טריפה הו"ל כמפורש בתורה וז"ב ודו"ק. והנה בצום גדליה ד' וילך שנת תרי"ד היה אצלי הרב מו"ה אברהם קאמפף נ"י והראני דברי רש"י בנדרים דף ל"ה בהא דאמרו מקבל מעל לכשיוציא ופירש"י לכשאכלה מעל והיא תמוה דבש"ס אמרו לכשיוציא מעל ולמה פירש"י לכשיאכל. וע"ז אמר דבקידושין דף נ"ד אמרו דלר"מ לא מעל בשוגג רק באכילה לבד ובנדרים אזלה הסוגיא שם דר"מ ס"ל דיש מעילה בקונמות וא"כ לר"מ ל"ש לכשיוציא רק לאכילה. ובאמת שדפח"ח אבל באמת אחר העיון הא ליתא דכל הטעם דלר"מ לא מעל בשוגג רק באכילה משום דבהוצאה לא אזל מרשות הקדש כמ"ש רש"י ולפ"ז זהו שייך בשאר הקדש שהוא קדוש אבל כאן אף דיש מעילה בקונמות מכל מקום לא אסרו רק על חברו וא"כ כל שהוציאו ל"ש לומר דנשאר ברשות הקדש דעל מי הוא הקדש רק על חברו בלבד ואם נתנו לאחר בודאי מותר לאחר שלא אסרו על האחר וא"ל כיון דאסורא לא ניחא ליה דלקני א"כ לא קנאו כלל וא"כ לא היו לו רשות להוציאו ושוב נשאר בקדושתו דזה אינו דאם לא רצה לקנותו שוב לא חל עליו ההקדש כלל דהרי לא אסרו רק עליו בלבד וכיון שזה לא רצה לקנותו א"כ נשאר של הנותן ואף שזה הוציאו מכל מקום לא חל עליו שם קדש כלל וא"כ למה מעל באכילתו וע"כ דמכל מקום מעל מידי דהוה אכל מועל בהקדש וא"כ גם בהוציאו נמי שייך מעילה בזה. שוב ראיתי בתוס' קידושין דף נ"ג ד"ה אף שביארו הטעם דלכך בהוצאה לא נתחלל בשוגג דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא ע"ש וא"כ זה שייך בהקדש אבל לא בקונם ככרי עליך דאינו בי גזא דרחמנא ואינו קדוש רק על חברו בלבד ואדרבא הרי הוא ברשות בעלים הראשונים ואף שנתן לו במתנה מ"מ כיון דנאסרה עליו לא חל מתנתו ועכ"פ בי גזא דרחמנא ל"ש וא"כ אין לדבריו מקום וגם גוף לשון הש"ס מקבל מעל לכשיוציא שכל המוציא מעות הקדש לחולין כסבור של חולין הן מעל אף זה מעל ובמוציא מעות הקדש לחולין ודאי אינו מועל לר"מ וא"כ אי אפשר שיהיה קאי לר"מ וע"כ לר"י וא"כ מה שסיים רש"י כי אכלה הוא מעל תימה דהא לא מיירי כלל מאכילה. הן אמת דהסוגיא תמוה בין לפירש"י ובין לפירוש הר"ן דהא לא נודע כלל הסברא דלמה ימעול מקבל והא באיסורא לא ניחא ליה דלקני ומכ"ש לפירוש הר"ן דלמה ימעול בהוצאה כיון דהיתה בטעות. ומה שנראה לי בכוונת רש"י והר"ן ובכוונת הסוגיא דהנה זה בודאי דהסוגיא קאי אליבא דר"מ ואף דר"מ ס"ל יש מעילה בקונמות הרי בשבועות הפכו הגירסא וכן קי"ל וז"ש רש"י למ"ד יש מעילה בקונמות קמבעיא ולא כתב לר"מ דמיירי מיניה הסוגיא וע"כ דא"א שיהיה לר"מ. אמנם ביאור הענין דהנה באמת כבר כתבתי בתשובה אחת קושית האחרונים דאמאי שייך מעילה בשוגג והא בעינן שיהנה מן ההקדש וכיון דאיסורא הוא לא ניחא ליה ונפשו של אדם חותה מן האיסור ומ"ש שם ליישב דהתורה חייבה על האיסור שעשה ודוקא בחיוב ממון שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור. הנה באמת זה תמיה דהא כל שאין קרן לא שייך חומש ואשם כמ"ש התוס' בפסחים דף כ"ט וא"כ כל שנפשו חותה מן האיסור הרי לא נתחייב בקרן ולמה ימעול ויתחייב בקרבן. אמנם כעת נראה דבר חדש דהנה התוס' ביארו בקידושין ד"ה אף דלכך לא מעל בשוגג משום דמעילה היינו שינוי והרי כל שהיה בטעות כיון דאילו הוה ידע לא הוה מפיק הרי ההקדש מכל מקום דאיתא הוא בי גזא דרחמנא ע"ש ולפ"ז לר"י דבשוגג מתחלל א"כ ניהו דהיה טעות אבל מכל מקום המעות של הקדש נשתנה ויצא לחולין וזה ענין מעילה שיצא המעות של הקדש לחולין וא"כ מה בכך דנפשו חותה מן האיסור ולא נהנה והרי זה ענין מעילה שעכ"פ יצא הקדש לחולין ונהנה מן ההקדש רק שלא ניחא ליה בהנאתו והרי כל ענין מעילה הוא על מה שהוציא הקדש לחולין אף שאילו ידע לא הוציא ומה מועיל שנפשו חותה מן האיסור והא מכל מקום הרי הוציא הקדש לחולין ודו"ק היטב כי הוא אמת ויציב. ולפ"ז זהו שמבעיא ליה כאן למעול מקבל והא יכול לומר היתירא בעית איסורא לא בעית ונדחק הר"ן דמה בכך הא מכל מקום אף בטעות מעל בהקדש ולא ידעתי מה נסתפק הר"ן דכמה משניות במס' מעילה פרק הנהנה משמע דגם בטעות מעל ועכ"פ תמוה על האבעיא ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת כאן תקשה הא נפשו של אדם חותה מן האיסור ולא ניחא ליה וז"ש דאיסורא לא בעית וכאן לא שייך לומר דמ"מ שינה הקדש לחולין דזה אינו דכאן אינו הקדש רק על אותו שנתן לו ואסר עליו כהקדש וא"כ מה עשה במה שקבל הככר עדן לא יצא מהקדשו והרי הוא עליו ועודנו הקדש ואפשר שלזה כיון הר"ן שהוא לא הוציאה אלא חברו הוציאה וזה לא עשה אלא קבלה והיינו דבשלמא בכל הקדש תיכף משנתנה לאחר הרי יצא מיד הקדש לחולין אבל כאן אדרבא זה הנותן מעל שלא הגיד לחברו שאסרה עליו כהקדש אבל המקבל לא מעל וז"ש חבירו מעל לכשיוציא וכתב הר"ן דהיינו לכשיוציא והר"ן נדחק דהא מכל מקום זכייה בטעות הוא ולפמ"ש אתי שפיר דכל שהוציאה ונתנה לאחר והרי לאחר לא אסרה וממילא נעשה חולין שוב לא שייך נפשו של אדם חותה מן האיסור דהא כל נהנה מן ההקדש דהיינו שהוציא מעות לחולין הרי חותה מן האיסור ואעפ"כ חייב דהרי מכל מקום הוציא לחולין וה"ה כאן וכן לפירש"י אתי שפיר דכל שאכלה לא שייך נפשו חותה מן האיסור דהא מכל מקום אכלה ונשתנה והרי אכל ההקדש וחייב ודו"ק היטב כי הוא ענין נחמד ת"ל ונתיישב הסוגיא בין לרש"י ובין להר"ן כמין חומר ודו"ק: