שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ה (ה׳)

עוד היה נראה לי דבר חדש דהנה בטעם דאין ע"א נאמן לכל עון ולכל חטאת נראה לפענ"ד אף שהוא גזירת הכתוב ולא דרשינן טעמא דקרא אבל מכל מקום מה שאינו סותר להדין דרשינן ולפענ"ד דבאמת שני עדים נמי היה מקום לחוש שמא משקרים ורק כיון דאין יכולים לכוין זה לזה כאחד וכמ"ש התוס' דלכך לא שייך מגו בשנים וכיון דמה"ת צריך דרישה וחקירה א"כ התורה גזרה בחכמתה דכל שנמצאו עדותן מכוון בדרישה וחקירה בלי ספק האמת בפיהם ולא נוכל לעשות יותר ולכך בעד אחד חששה שמא ימלא פיו שקרים ע"כ לא האמינה לו לשום דבר רק לשבועה כי השבועה מברר הדברים ואין בו שום ענין הוצאה מרשות לרשות וז"ב בטעמו. ולפ"ז לכך באיסורין ע"א נאמן דכיון דבאיסורין א"צ דרישה וחקירה ולא הגדה בב"ד וא"כ גם בשנים מקום לומר שמא משקרים ואפ"ה האמינה אותם התורה מטעם חזקת כשרותן של עדים דחזקה אין אדם חוטא ולא לו וא"כ ה"ה ע"א נמי דאין נ"מ בזה בין עד אחד לשנים ולפ"ז בעד אחד בהכחשה דחזינן דיש הכחשה ביניהם ואחד משקר בודאי א"כ שפיר כתב בשיטה מקובצת דעכ"פ אין ע"א נאמן ואין לומר דמ"ש ע"א משנים דלא צריך דרישה וחקירה דהא במקום שהדין מרומה אף לדידן דא"צ דרישה וחקירה בד"מ מכל מקום בדין מרומה בעי וא"כ בשנים המכחישים לשנים היה צריך דרישה וחקירה וגם עכ"פ באיסורין לא היו נאמנים לאסור ולמה יהיה עד אחד נאמן יותר וז"ב כשמש ולפ"ז זהו לענין שיחייב שבועה אבל לפטור עכ"פ ספק הוה ופוטר מספק עכ"פ ומיושב כל קושיות השב שמעתא שם ודו"ק. והנה שיטת הנימוק"י בשם הריטב"א דהא דאמרינן דראשון נאמן כשנים הוא דוקא בעדות שבערוה דבעי שיהיה כשנים דע"א אינו נאמן אבל בשאר איסורים דא"צ העד שיהיה נאמן כשנים אין הראשון נאמן יותר מהאחרון והש"ך ביו"ד סי' קכ"ז כתב שמדברי הפוסקים לא נראה כן והביא ראיה מהא דאמרו גבי עגלה ערופה דעד האומר ראיתי ההורג דהוא כשנים ע"ש. וראיתי בשב שמעתתא שם פכ"א שכתב דש"ה דגלי קרא דלא נודע מי הכהו ע"ש ולא נודע דבריו באמת דהאמינה תורה לע"א מקרא אבל לא דנחשב כשנים ולמה יהיה נאמן ועיין ברמב"ם פ"ה מעדות ה"ב דחשוב שני מקומות שהאמינה תורה ע"א בסוטה ועגלה ערופה הרי דחשיב מה דנאמן ע"א אבל לא דנחשב כשנים ואולי יאמר הש"ש דאדרבה כיון שהשוה הרמב"ם עד סוטה ועגלה ערופה מכלל דע"א האמינוהו כשנים כמו עד סוטה אבל גם זה דחוק דאכתי טעמא בעי וגם מ"ש עוד דמה שאמר השני לא ראיתי זה הוא הכחשה ואינו שום עדות ובכה"ג ודאי הראשון נאמן. הנה מצד הסברא לא מסתבר וגם קשה דא"כ גם בבת אחת יהיה נאמן הראשון. ולפענ"ד נראה כיון דהאמינה התורה עד אחד בעגלה ערופה א"כ אותו עד לא חייב בעגלה ערופה שהרי בעינן ולא נודע מי הכהו וכאן נודע וא"כ גם לנו הוה כידיעה בלי ראיה דכל שהעד מעיד ונאמן הוה כנודע לנו מי הכהו וא"כ בשעה שהעיד לא קרינא ביה ולא נודע מי הכהו דהא נודע וא"כ אף כשבא עד והכחישו כבר נודע מי הכהו אף שנתעלם אח"כ אינו חייב בעגלה ערופה וז"ב כשמש לפענ"ד ועיין תומים סי' פ"ז ס"ק ה'. והנה בהא דכתבו התוס' בב"מ דף ג' דמנ"ל דכופר הכל פטור ואין לומר מדאיצטריך עד אחד דזה אינו דיש לומר דאצטריך במקום שמחייבו עפ"י עד כגון שטענו בספק ע"פ עד והנה שמעתי בשם הרב המאוה"ג החסיד הקדוש מוה' משה ליב ז"ל אבד"ק סאסיב שהקשה דהא אצטריך ע"א דאל"כ מנין דעד המסייע פוטר דהא לא נלמד רק אם ע"א יכול לחייב מכ"ש לפטור ואם לא היה כתוב ע"א לא ידענו זאת. ולפענ"ד לק"מ דהכי קושית התוס' דאם נימא דכופר הכל חייב שוב יקשה מה הועילה התורה במ"ש לנו דע"א זוקק לשבועה דסוף סוף היאך עד המסייע פוטר הא לא שייך ק"ו שכתב המהר"ם מרוטנבערק דאיזה כח מרובה המחזיק או המחייב ואם יכול לחייב מכ"ש לפטור ואם נימא דכופר הכל חייב א"כ לא הועילה התורה במה שכתבה דע"א מחייב שבועה דלענין חיוב בלא"ה יכול לחייב משום דכופר הכל חייב ולפטור לא נודע דליכא ק"ו דבשלמא לחייב לא גרע מכופר הכל משא"כ לפטור וכיון דב"כ וב"כ לא נדע עד המסייע א"כ למה כתבה התורה להא דמחייב ולא כתבה בפירוש דעד יכול לפטור דזה רבותא יותר מהחיוב. ובזה יש ליישב קושית המהר"ם שי"ף ז"ל דאצטריך ע"א במקום שא"י להעיז דכ"ה פטור. ולפמ"ש אתי שפיר דאכתי יקשה כיון דעכ"פ במקום שיכול להעיז חייב כופר הכל א"כ עכ"פ ע"א שמחייב שבועה אף במקום שאין יכול להעיז אין רבותא כ"כ דהא חזינן דמעיז ומעיז דהא יש ע"א ג"כ וא"כ אכתי לא נדע אם יכול לפטור ולמה לא כתוב בהדיא דיכול לפטור ולזה תירצו דאצטריך עד אחד במקום שטענו בספק עפ"י עד וממילא נדע כח המסייע דפוטר דהרי לענין טוענו בספק יש לו חזקה דאין אדם מעיז ואפ"ה יכול לחייב אף שזה טוענו בספק מכ"ש לפטור. ובזה מיושב קושית הגאון החריף מו"ה משלם ז"ל דאכתי לא הועילה תורה בע"א דיכול לשלם לו ואח"כ יתבענו שפרע לו שלא כדין ואף דיהיה לזה עד המסייע הא כיון שטענו בספק יהיה מחושואי"ל משלם ול"מ עד המסייע לפטור. ולפמ"ש אתי שפיר דעכ"פ איצטריך ע"א כדי לדעת דעד המסייע פוטר וא"כ עכ"פ אצטריך ע"א אם לא ירצה לשלם לו וגם לענין עד המסייע ולכך כתבה תורה עד המחייב ולא כתבה עד המסייע דמזה לא נוכל לדעת אם יוכל לחייב בטוענו בספק דכח המסייע יותר טוב מכח המחייב וכמ"ש המהר"ם מרטענבורק ז"ל. והנה שמעתי בשם שארי הגאון מו"ה שמואל ז"ל אבד"ק פוזנא וכמדומה שכן ראיתי בספרו ב"ש אחרון שהקשה ג"כ על התוס' דאיך נדע עד המסייע וכתב דכן הקשו התוס' דלמה לא כתבה התורה עד המסייע בפירוש וע"א המחייב לא אצטריך דבלא"ה חייב. אך לפ"ז הקשה לשיטת הש"ך בחו"מ סי' פ"ז דחולק על תה"ד וס"ל דאם יש עד המסייע ועד המחייב אוקי עד לגבי עד וחייב שבועה ולפ"ז קשה דאצטריך ע"א דאם יכול לחייב הוה עד לגבי עד אבל אם יכתוב רק עד המסייע דפוטר אבל עד המחייב לא יכתוב אז כשיהיה עד המסייע יפטור אף שיש עד המחייב דהא לא גלתה התורה כלל דיש לו כח לעד לחייב והיא קושיא נפלאה. ומזה הביא סייעתא לתה"ד. ולפמ"ש לק"מ דגם כעת דכתב עד המחייב ג"כ העד המסייע נאמן יותר דהא כל הטעם דאמרינן אוקי עד להדי עד משום דשניהם האמינה תורה אם כשנים או כאחד ושייך לומר אוקי עד לגבי עד ולפ"ז אם עד המחייב לא אצטריך דבלא"ה חייב דכופר הכל חייב אף דהאמינה תורה לעד המחייב מכל מקום אין כחו גדול כ"כ דהא גם בלי ע"א במקום שיכול להעיז חייב מכ"ש כשיש ע"א אף שא"י להעיז מ"מ אין כ"כ גדול כח העד המחייב וא"כ עד המסייע יש לו כח יותר ולא הועילה התורה בזה דאף שכתבה לעד המחייב מכל מקום עד המסייע גדול כחו וז"ב. ובזה מיושב היטב מה שהקשיתי דלמא אצטריך ע"א לענין נסכא דרבי אבא דאי לאו ע"א היה נשבע אין חטפתי ודידי חטפתי משא"כ כשכתבה תורה ע"א וכבר נדפסה במפרשי הים בב"ק פרק מרובה אות ל"ו. וזכורני שהקשיתי זאת להגאון החריף מו"ה הירץ סחסטאב ראב"ד פה"ק לבוב ת"ה והוטב בעיניו ואמר שכן הוקשה גם לו. ולפמ"ש אתי שפיר דהתוס' הקשו בב"ב דף ל"ד ליהמן במגו וישבע וכתבו בשם ריב"ם דכל מקום שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים כ"ז שלא ישבע להכחיש עדותו ע"ש ולפ"ז אם כ"ה חייב בלא"ה א"כ עכ"פ לא צריך כ"כ נאמנות לעד המחייב ושוב לא הוה כשנים וא"כ שוב לא יהיה מחויב שבועה וא"י לשבע משלם דהא יהיה נאמן במגו כקושית התוס' ודו"ק היטב: