וראיתי בספר דברי חיים הנדפס מחדש בחלק אהע"ז סי' כ"א שהביא בשם הר"ן בחולין פג"ה דבאבידה נאמן הע"א לומר למי האבדה כיון שאין כאן חזקת ממון והרגיש בהך דע"א וסימנים יעו"ש ולפענ"ד המעיין בר"ן ימצא כי לא כוון הר"ן לזה דשם קאי שנאמן אחד לומר שמכיר שזה כלי של פלוני ע"י שיש לו טביעת עין כיון שאין הנאה ומזה הבין הוא דהכוונה דבאבידה לא שייך חזקת ממון אבל לפענ"ד הכוונה פשוטה דשם לא מתורת עד הוא רק דבאמת טביעת עין עדיף מסימנים והרי בנותן הבע"ד בעצמו סימן נאמן אם מן התורה או מדרבנן רק דבטביעת עין א"נ דחיישינן דמשקר אבל באחר דכל דאין לו הנאה ל"ח דמשקר ועשה קנוניא ולפ"ז כיון דנתן טביעת עין הוה כסימנים וא"צ להאמינו מתורת ע"א וכל דהוא אחר לא חיישינן כמו דלא חיישינן בצורבא מרבנן לגבי טביעת עין וה"ה לאחר לא חשו חז"ל שישקר אבל לא בתורת עדות. והנה באמת גוף הענין דבאחר ל"ש חזקת ממון לפענ"ד זה דוקא לגבי מי שנותן סימנים אבל בסימנים וסימנים א"כ הוה המוצא כמי שתופס בחזקת שניהם וא"כ שפיר הע"א הוה כמוציא ונסתר ראיית הש"ש ועיין תוס' ב"מ דף ב' ד"ה ויחלוקו ודו"ק:
שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ה (י״ב)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תליתאה, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.