שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שצ״ה (י״ג)

והנה במ"ש למעלה אי שייך בע"א דין הזמה כעת נראה לי לבאר בזה דברי הש"ס בב"ב דף ל"ד מי דמי התם סהדי לאורעי קאתו כי אתו אחריני בהדייהו מפקינן לה מיניה הכא לסיועי קאתו כי אתי אחרינא מוקמינן לה בידיה ועיין רשב"ם שנדחק דסוף סוף אמאי לא יהי' עדותו עדות. ולפענ"ד דהכוונה דלא שייך בו דין הזמה דיכול לומר אנא לטובה נתכוונתי ויש להוסיף בזה דהרי בהא דאמרינן דקי"ל כריב"ק דשומעין עדותו של זה היום ושל אחר למחר הקשו האחרונים דהא הו"ל עדות שאי"ל דיכול לומר לא ידעתי שיבא אחר ועיין שו"ת נוב"י מהד"ק חלק אהע"ז סי' ע"ב וכתבתי בתשובה דל"ק דע"א כ"ז שא"י לשבע כנגדו הו"ל כשנים כמ"ש הריב"ם בב"ב כאן ולפ"ז כל שמעיד האחד ג"כ א"כ עכ"פ א"י לשבע נגדו א"כ הו"ל ע"א כשנים ולפ"ז כאן להיפך דכל שהיה בא האחר היה מוקמינן השדה בידו ושוב הו"ל עדות שאאילה"ז ולא הוה עדות ודו"ק היטב. והנה במה דאמרו היינו נסכא דרבי אבא לכאורה תמוה דהא בקרקע לא שייך ש"ד ולא הוה מחוי"ש כלל וגם לפי המסקנא דמסיק בתרי שנים ולחד סהדא ולפירי כיון דתובע הקרקע עם הפירי לשיטת הרמב"ם לא שייך שבועה ועיין בסי' צ"ה ואף דיש לדחוק דלענין הפירי שכבר אכל הו"ל מטלטלי גמור ומעות קתבע אך מתחלת לשון הש"ס ודאי קשה וראיתי ברשב"ם ד"ה וי"ל הא הו"ל חוטף שכתב בזה"ל לשתבע דע"א קם לשבועה אפילו לא הוה קרקע. הנה הרגיש בזה ודחה כלאחר יד וצ"ע. והנה בהך דטעין מינך זבנתי ואכלית שני חזקה לכאורה יש לחייבו ע"פ הודאתו אף דאין כאן הודאה באתם עדי משום דזה נתחייב מתוך טענתו שרצה לזכות וכמ"ש רבינו יונה בטוש"ע חו"מ סי' קמ"ו סכ"ד וע"ש בסמ"ע ס"ק ס"ה ובט"ז ותומים סי' ע"ט ולפ"ז א"צ כאן למ"ש העד וצ"ע בזה: