שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שפ״ד (ג׳)

והנה לפמ"ש הת"ח והובא בט"ז וש"ך סי' ק"ב הטעם דבא"מ לא שייך דשיל"מ שאין ההיתר נקרא על דבר האסור רק ע"ש דבר שנתערב בו הנה לפ"ז אפשר לומר דכל שנתרבה האיסור אז ההיתר נקרא ע"ש האיסור והנה דבר שיש לו מתירין וגם לפמ"ש בשיטה מקובצת ב"מ דף צ"ו בשם תוס' שאנץ דכל שנתערב שלא במינו ואינו נו"ט אין שמו עליו ע"ש ולפ"ז כל שנתרבה האיסור שוב שמו עליו דהא יש בו בנו"ט ודו"ק. והנה בטעם דדבר שיש לו מתירין לא מהני ביטול נראה לפענ"ד דבר חדש דהנה באמת לבטל בידים אסור אף בדרבנן כמבואר סי' צ"ט והא דבטל כשנפל ממילא ולא חיישינן דלמא יערב בידים דזה אינו דכל דאסור לבטל לא חיישינן שמא יעבור דכל דאסרו חז"ל לא חיישינן שמא יעבור ולפ"ז נראה לי דזה דוקא בדבר שאין לו היתר פשיטא דחמור עליו האיסור ולא חיישינן שמא יבטל בידים אבל דבר שיש לו מתירין כיון דקיל עליו האיסור ל"מ אם האיסור מצד היום כמו ביצה שנולדה ביו"ט דרק היום היא דאסורה ולמחר מותרת ודאי קיל עליו האיסור וחשו שמא יבטל גם באיסור בעצם שיש לו היתר לא חמור עליו האיסור כ"כ וחיישינן שמא יבטל בידים ולכך החמירו חז"ל שלא יתבטל כלל אף בנפל ממילא ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף דבזה יש ליישב מ"ש הרשב"א וכן קי"ל בש"ע סי' ק"ב דספק טריפה שנתערב לא הוה דבר שיל"מ דאינו ברור שיבא המתיר בודאי וכבר נודע תמיהת העבודת הגרשוני דיתבטל ממנ"פ דאם לא יבא הבירור שהוא מותר א"כ שוב לא יהיה לו היתר ונתבטל ועיין שו"ת צ"ץ וכו"פ וכל האחרונים. ולפמ"ש יש לומר דהרשב"א ס"ל הטעם דדבר שיל"מ לא בטל הוא בשביל דחשו שהאיסור קיל עליו ויבא לבטל ושוב יש לומר דהו"ל דבר שיל"מ בספק טריפה וממנ"פ לא שייך בזה דאם ניקל מטעם ממנ"פ יש לחוש שמא יבטל בידים דהאיסור קיל עליו ושמא לא יהיה מותר ושוב ביטל האיסור בידים ועשה האיסור בידים ולכך אמר הרשב"א דכיון דאינו ברור שיבא המתיר שוב חמור עליו האיסור ולא חשו שמא יבא לבטל בידים. ובזה מיושב מה שהביא הגאון מוה' רפאל ז"ל בספרו ושב הכהן דהדבר מבואר בירושלמי נדרים פרק ששי דבעי הנהו נדרים הוו כדבר שיש לו מתירין או לא ואמרו מסתברא דכדשיל"מ הוא דהרי אמרו שהחכם עוקר הנדר מעיקרו ועיין בק"ע ופ"מ שכתבו דלא הוה דשיל"מ שעוקר האיסור וכאילו לא היה האיסור כלל הרי דמבואר דלא הוה דבר שיל"מ בזה. ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת דברי הק"ע והפ"מ תמוהים דלדבריהם לא מקרי דבר שיש לו מתירין והש"ס אמר להיפך מסתברא דהוה כדבר שיש לו מתירין ובגליון הירושלמי כתבתי בזה ולפמ"ש אדרבא מש"ה מקרי דבר שיש לו מתירין דחשו שמא יבא להקל משום דקיל האיסור דחכם עוקר מעיקרו וזה דמסיק דלא עקר רק מכאן ולהבא ויש ספק שמא לא יוכל להתיר ושוב חמיר עליו האיסור ודו"ק. איברא דא"כ למה בא"מ הקילו בדבר שיל"מ ויש לומר דבמב"מ דבטל ברוב מן התורה רק דרבנן החמירו שפיר חשו שיבא לבטל בידים דקיל האיסור אבל בא"מ דצריך ששים מן התורה וטעם כעיקר דאורייתא לא חיישינן שיבא לבטל האיסור דהרי חמור האיסור דצריך ששים מן התורה ובזה יש לפלפל בדין שמבואר למעלה אם נתרבה האיסור ודו"ק כי קצרתי. ובזה מיושב היטב מה דהקשה בצמח צדק סי' ס"ט דמה פריך אי ספק טריפה הו"ל דבר שאל"מ ותבטל ברובא והקשה דלוקי בספק טריפה שנולד ביו"ט וא"כ שוב הו"ל דבר שיש לו מתירין מחמת איסור נולד ביו"ט וכמ"ש שם והיא קושיא גדולה. ואני מוסיף דבאמת הא דמוקי בספק טריפה הוא דוחק דהא הברייתא מיירי מאיסור יו"ט ואיך נקט התנא דין בפ"ע מספק טריפה ורש"י נדחק אבל אם מוקי בספק טריפה שנולד ביו"ט אתי שפיר טפי לשון הברייתא. ולפמ"ש י"ל דכל הטעם דדבר שיש לו מתירין הוא משום דחיישינן דאיסור קל כיון שיש לו מתירין ויבא לבטל וא"כ י"ל דכל שיש על זה שני איסורים ספק טריפה וספק נולד בודאי לא יהיה קל בעיניו אף שיש לו מתירין משום ספק יו"ט הא ספק טריפה עדיין עליו ולא יבא לבטל בידים ולכך שפיר מקשה דבספק טריפה גרידא בודאי אל"מ מקרי ודו"ק. ובזה מיושב קושית הש"ך על הש"ע דהדבר מוכרח משם דאל"כ לוקמא בספק טריפה שנולדה ביו"ט ולפמ"ש לא שייך דבר שיל"מ בכה"ג וכמ"ש ובלא"ה יש לומר דבאמת לפמ"ש יותר מהראוי להחמיר באיסור דרבנן בדבר שיש לו מתירין דשייך החשש שמא יבא להקל וכמ"ש אבל איסור תורה אפשר דחמור יותר עליו ולא יבוא לבטל אף שיש לו מתירין ועכ"פ שניהם שווים אבל עכ"פ להחמיר בשל תורה יותר משל דבריהם בודאי לא אפשר. ולפ"ז להס"ד דלא ידע דר"א והוה ס"ל דבדרבנן מקילין בספק ולא אמרינן דהוה דבר שיש לו מתירין א"כ שוב אי אפשר לומר טעם שכתבתי וא"כ שוב לא שייך דינו של הרשב"א כלל דיקשה דא"כ ממנ"פ מותר וכמ"ש העבודת הגרשוני וכנ"ל ודו"ק היטב: