שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן שמ״ג (ח׳)

והנה בהא דאמר רב חסדא עיסה שחציה של נכרי אסור דאפשר למפלגה בלישה לכאורה היה נראה דבר חדש דהנה התוס' הקשו מהך דהפת נאפה יפה יפה וכתב דשם חזי כל אחד ואחד וכאן חציה של נכרי. ולכאורה לפמ"ש הר"ן ריש פרק השותפין דשותף כל הדבר שלו בעת שמשתמש וא"כ גם כאן ניהו דחציה של נכרי והו"ל כנדרים ונדבות וכמו שהבין בשב יעקב ועיין בנודע ביהודה מהדו"ק חלק או"ח סי' כ"ט שהאריכו בזה והרי בשעה שמשתמש הוא שלו ולא דמי לנדרים ונדבות דכלה של גבוה רק דאח"כ משלחן גבוה קא זכו. אך זה אינו דהרי גם בשותפין כל שאפשר בחלוקה לא אמרינן דכלה של המשתמש ומכ"ש כאן כל דאפשר למפלג בלישה שוב אינו אלא חציו שלו ודו"ק ולפ"ז יש לומר דזה סברת התוספות דבבני באגא דאי אפשר למפלג בלישה ורק ע"י שכר הטירחא של אפייה מגיע לו א"כ הו"ל כשותפין ושוב מותר דהו"ל כמשתמש בשלו. וז"ב כשמש ודו"ק. ואם חומה היא נבנה עליה טירת כסף ובזה מיושב כל דברי השב יעקב ול"ק עליו מה שהקשה הנודע ביהודה דמ"ש הנו"ב דהשב יעקב דלכם ולא לנכרים היינו כשהוא של עכו"ם וזה אינו דהכוונה לעשות בשביל נכרי חלילה להשב יעקב שיטעה בזה אלא שכוונתו דאם הוא של נכרי לא שייך שיש לו שותפות בזה דהא כלה של הגוי ובזה ל"ק מה שהקשה מדברי התוספות לענין עגל דהא שם היה העגל של ישראל רק שעשה בשביל הנכרי שפיר כתבו התוספות כיון דהיה להם חלק שוב היה מותר דהא אי אפשר למפלגה והיה כולו של ישראל רק דטרחו באונס בשביל הנכרי וז"ב. ובזה מיושב גם קושיא השניה שהקשה דלמא מיירי בדבש של עכו"ם. ולפמ"ש חלילה שיאסר השב יעקב כל שהיתה של עכו"ם והישראל קונהו דיש לו שותפות דזה ודאי מותר כל דאי אפשר למפלגה וכמ"ש ודו"ק היטב ועיין צל"ח שכתב באמת דמיירי בדבש של עכו"ם וזהו כדברי השב יעקב. ובגוף דברי ר"ח דלא ס"ל הך דהואיל נראה לפענ"ד דהסברא הוא דניהו דיוכל להיות שיזדמן אורחים אבל התורה אסרה בשבת ויו"ט מלאכת מחשבת והרי מחשבתו הוא למלאכת איסור דגם מלאכת אוכל נפש כל שאינו לצורך יו"ט עכ"פ מחשבתו הוא לאיסור והדבר מבואר במנחות דף ס"ד נמצאת הראשונה בחושב בבני מעיין מהו בתר מחשבתו אזלינן וגברא לאיסורא קא מכוין וע"ש דרבה לא פטר רק בשמע דאמרינן נמי אדעתא דתינוק וע"ש בתוספות דמחלקו לרבה דס"ל הואיל גם חייב שם ע"ש וכאן לר"ח דלא ס"ל הואיל ודאי כך הסברא דמכל מקום גברח לאיסורא קא מכוין דהרי נקט האופה מיו"ט לחול והיינו כיון דלא שכיח שיזדמן אורחים ואף דשכיח הוא לאיסורא קא מכוין ולכך חייב אף אם נזדמנו לו אורחים אח"כ וזה לדעתי הערה חדשה ובזה נראה דסברת התוספות הוא דבהך דרשב"א דהפת נאפית יפה א"כ הוא נתכוין שיאפה היטב מה שיאכל ושפיר שייך הואיל אף לר"ח אבל בחציה של נכרי דאפשר למפלג בלישה שוב לא נתכוין להיתר ואף בהעלה דגים ותינוק נמי חייב לרבא ואף לרבה כל דשמע נתכוין לתינוק וא"כ היה מוכרח להעלות וזה שהעלה דגים כל שהוא מוכרח להעלות פטור אבל כל שאפשר למפלג בלישה ודאי חייב. ובזה יש לומר סברת התוספות דלכך ר"ה לא פליג על ר"ח דכל דאי אפשר למפלג א"כ כיון דדעתו על מה שיקבל לתינוק בשכר אפייתו הוה כאלו דעתו לתינוק אף שהעלה דגים ג"כ מכל מקום פטור ולא דמי לנדרים ונדבות דשם עיקרו לגבוה ומתכוין רק לגבוה והם משלחן גבוה קא זכו וכל דלכם ולא לגבוה שוב הו"ל נתכוין לאיסור וז"ב כשמש. ובזה יש ליישב קושית הכו"פ משתי הלחם דבלחם דע"כ צריך לשתי הלחם א"כ נתכוין על שתי הלחם עכ"פ ג"כ והרי לא חזי ליו"ט ול"מ מה שהפת נאפה יפה דהוא ודאי לאיסורא קא מכוין וכעין מ"ש התוספות במנחות הנ"ל ודו"ק. ובזה מיושב גם מלחם הפנים כיון דשם ודאי רוצה בחמץ רק שצריך ע"כ לאפות מצה בשביל לחם הפנים בודאי אין לך מתכוין לאיסור גדול מזה. ובזה מיושב היטב הא דאמרו ופליגא על ריב"ל והמהרש"א הקשה לשיטת התוספות הא שם ודאי אפשר למפלגה בלישה. ולפמ"ש אתי שפיר דשם באמת הוא מזמין על מה שמבשל לצרכו רק דגזרו שמה ירבה בשבילו וכיון שעיקרו יבשל לצורכו אף שמרבה בשבילו ודאי אין איסור בזה דהוה כמו דדעתו על תינוק גם כן ודו"ק היטב כי ת"ל יש בזה דברים חריפים ומתוקים ועיין פ"ב משבת הט"ז ובראב"ד וכ"מ ועיין ירושלמי הובא בר"ן סוף פרק האורג וביומא דף פ"ה ע"ב וצ"ע דשם משמע דוקא כשנתכוין לתינוק הוא דשרי ומשמע דקי"ל כרבא דבשמע לא מועיל עד שיתכוין לתינוק וצ"ע: