שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן קפ״א (ג׳)

והנה בגוף הקושיא של מעלתו כ"כ בשם הרשב"א דהוא רק דחיי' בש"ס. אמנם לפענ"ד להוסיף עפמ"ש ליישב דברי הרמב"ם פ"ז מנזיר הט"ו נזיר שנצטרע ונתרפא מצרעתו וכו' הרי זה מגלח שהרי תגלחתו מצות עשה והלא נזיר שגלח בימי נזרו עבר על ל"ת ועשה שנאמר קדוש יהיה וכו' ובכ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה מפני שכבר נטמא הנזיר בצרעת וימי חלוטו אין עולין לו והרי אינו קדוש בהן ובטל וכו' וכתב הראב"ד אני שונה ריש יבמות משום דהו"ל ישנו בשאלה וקיל. והכ"מ כתב דחד מתרי טעמי נקט ודבריו תמוהים דא"כ היאך קאמר בש"ס דאלת"ה הא דקיי"ל אין עשה דוחה ל"ת ועשה לגמר מנזיר ומה קושיא והא יש לומר טעמו של הרמב"ם ולא מוכח. אך נראה דהנה לכאורה קשה טובא בהא דקאמר הש"ס אלא מנזיר מ"ט לא גמרינן שכן ישנו בשאלה והרי התוס' בכריתות דף י"ג ע"ב ד"ה ארבע כתבו דמוקדשין אע"ג דאיתא בשאלה מ"מ השתא שנזרק הדם כהלכתו ליתא בשאלה א"כ ראינו דעיקר דכל דכעת ליתא בשאלה ולפ"ז כל דימי חלוטו אין עולין לו ובטל קדושתו כמ"ש הרמב"ם א"כ שוב ליתא בשאלה דהא סותר ומתחיל למנות מחדש וכבר בימי חלוטו בטל קדושתו ואף למ"ד דאכלה כלה ג"כ נשאלין היינו שם דעכ"פ שבועתו נשארה אבל כאן דהקדושה של נזירות בטל א"כ מקרי ליתא בשאלה וצריך לומר דהש"ס אזיל למ"ד דימי חלוטו עולין. ולפ"ז הרמב"ם לפי מה דפסיק דימי חלוטו אין עולין שוב א"א לומר כדחיית הש"ס וא"כ דברי רמב"ם נכונים. ובזה מיושב היטב קושית המשנה למלך פ"ח מט"ץ ה"ג דאדרבא בימי הסגרו דעולין שוב שייך טעמו של הש"ס דישנו בשאלה וז"ב ולפ"ז לדידן דימי חלוטו אין עולין שוב אי אפשר לומר טעמו של הש"ס וממילא שוב לא מסתבר כלל דיהיה ל"ת קליש בשביל שישנו בשאלה וכמ"ש הרשב"א ודו"ק. ובזה נראה לפענ"ד מה דלא קאמר כאן ויותר מכללו יין ק"ו מטומאה ותגלחת ולפמ"ש אתי שפיר דבתגלחת לא שייך הותר מכללו דכל שבטל הקדושה שוב לא הותר מכללו דהותר מכללו לא שייך רק כל שנשאר הקדושה עדיין וכמו בטומאה של מת מצוה הותר אף שהוא נזיר וקדוש אבל תגלחת לא שייך זאת ובמשנה דחשיב תגלחת ג"כ הותר מכללו היינו למ"ד דימי חלוטו עולין לו אבל להקשות מזה אין סברא ויותר טוב להקשות מטומאה שודאי הותר מכללו ובזה אתי שפיר דהרמב"ם כתב שדוחה ובש"ס אמרו דהותר מכללו ולפמ"ש א"ש דלפי דקי"ל דאין עולין לא שייך הותר מכללו: