שואל ומשיב מהדורא תליתאה · כלל א׳ סימן י״ז (ג׳)

ומה שהקשה הפ"י מה סברא היא זו דהקדישה יהי' כתקפה הא אינו ברשותו ואם לא כן היכא משכחת לה דא"ב ל"מ הקדישו הא הקדישה והוה כמסירה לפענ"ד ל"ק דהנה כבר נודע מה שנחלקו הרמב"ם והפוסקים הובא בטוש"ע חו"מ סימן רי"ב במקדיש דבר שא"בעולם דלדעת הרמב"ם חל מחמת נדר עכ"פ והפוסקים נחלקו עליו. אך לפענ"ד זה דוקא באם הדבר כלו אינו בעולם או שא"ב אבל כאן דבאמת אדוקים תרוייהו ואנן סהדי דעכ"פ חציו שלו וא"כ יש לו רשות עכ"פ להקדיש בחציו א"כ כל דהקדישה הוה כתקפה ניהו דא"ב שהלה מכחישו וטוען ששלו הוא עכ"פ כל דיש לו חלות שוב עכ"פ חייב משום נדר כיון דהקדישו וטוען שכלה שלו שוב הוה בודאי חלות לההקדש ולא עוד דשייך פשטה קדושה בכולה ול"ש לומר דדעת אחרת מעכבו כדאמרו בקידושין כיון דלפי דבריו של זה שוב הוא שלו לגמרי א"כ חייב משום נדר. ובזה מיושב מה שהקשית דהו"ל חזקת חולין ולפמ"ש הא אינו דן על הטלית רק מתורת נדר ודו"ק היטב כי קצרתי. ומ"ש בהך דמר זוטרא בב"מ דף כ"ד הנה אם כי דבריך דברי חן מ"מ יש לפקפק דבאושפיזא ודאי היו עוד אנשים ויוכל להיות הספק על אנשים אחרים רק דמ"ז חשד לזה בר בירם כיון דחזי דנגיב ידיו בטליתו של חבירו. ומה שנ"ל בפשיטות דהנה באמת כיון דהיה אושפיזא ודאי נתייאש הלז דלמאן יתבע ובפרט כי גם למי שחשד הוצרך לכפותו עד שהודה עכ"פ נתייאש מקודם אמנם התוס' הקשו במצא בגל דנימא דחצירו ש"א קונה שלמ"ד וכתבו כיון דל"ש שימצא לא קני לי' חצירו ולפ"ז כאן דשכיח שימצא דלא הוה בגל שוב ל"ש בבעה"ב דנתייאש דחצירו קני לי' שלמ"ד ולכך פירש שהי' של הבעה"ב ודו"ק: