שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן צ״ד (ו׳)

אחר ימים רבים נזכרתי שהקצוה"ח והנתיבות במחכת"ה אשתמיטתי' הא דאמרו בע"ז דף ע"א ב"נ נהרג על פחות משו"פ ולא ניתן להשבון והיינו בגזל מישראל דמחיל עליה וע"ז אמרו בסיפא בא אחר ונטלה ממנו נהרג עליו ולשיטת הקצה"ח דשני לא מקרי גזלן כלל אלא מזיק פשיטא דלא נתחייב מיתה רק על גזילה ובזה לא מקרי גזלן ואין לומר דגזלו מיד ישראל דהא השני לא גזלו וגם מיד הראשון לא גזלו דהראשון לא קנהו דמשיכה אינה קונה להס"ד וגם מזיק לא הוה דהא באמת פחות משו"פ אינו ממון וישראל מחיל ליה ורק דחייב על שצערו וא"כ השני למה חייב ואף דיש לדחות דזה באמת קושית הש"ס דהשני לא מקרי גזלן כלל וע"כ דקנהו הראשון במשיכה והוה של הראשון ושוב גזלו השני מיד הראשון דהא היה יאוש דהרי פחות משו"פ מחיל ליה אבל ז"א דעכ"פ הראשון לא קני ביאוש דבאיסורא אתי לידיה וא"כ השני לא מקרי גזלן מיהו יש לדחות כיון דהראשון לא קנה והרי עדיין ברשות ישראל והו"ל זה השני כאילו גזלו מיד ישראל וע"כ דגם השני מקרי גזלן ולפענ"ד הוא ראיה שאין עליה תשובה ודו"ק: והנה אחר זמן זמנים טובא מצאתי במהרי"ק סי' קכ"ו שכתב דלכך לוה בריבית פסול להעיד אף דאינו רשע דחמס דאין לוקח ממון שאינו שלו ומהרמב"ם פ"ו מעדות הנ"ל משמע דוקא אם לוקחין ממון שאינו שלהם הוא דנפסלים וכתב כיון שעבירת הממון בא ע"י הלוה ואי אפשר מבלעדו חשיב כרשע דחמס וז"ש מלוה הבאה בריבית היינו שעבירת לקיחת הממון של המלוה בא ע"י הלוה ולכאורה צריך ביאור דא"כ גם העדים והסופר והערב לפסלו דמחמתייהו הלוהו ואף דיש לחלק דשם יוכל להיות דהלוה וגם בלא הנהו משא"כ בלי לוה אי אפשר להיות מלוה בשום פנים אבל זה דוחק דסוף סוף כל שבאמת לא רצה להלוות רק ע"י סופר ועדים ומכ"ש ערב דקרוב לודאי שלא הלוה בלי ערב יפסלו. ובגוף הדבר אני תמה דברא"ש בסנהדרין מבואר שם דלכך לוה פסול כיון דמשום חימוד ממון שהיה צריך לוה הו"ל חימוד ממון והוה ליה רשע דחמס ואף דהרמב"ם כתב שלוקחין ממון שאינו שלהם אפשר דלאו דוקא הוא ובאמת שהנימוק"י רצה לומר דלוה בריבית אינו פסול רק מדרבנן ע"ש ובערב ועדים כיון שלא נהנו כתבו התוס' והפוסקים דאינם נפסלים מכ"ז מבואר דלא כמהרי"ק והמהרי"ק בעצמו כתב שם שלא היה לפניו אז פירוש מסנהדרין לעיין וכפי הנראה שגם פירש"י לא היה לפניו וברור דאילו ראה הוה הדר ביה והרי רש"י כתב בהדיא בדף כ"ה כיון דחימוד ממון מעבירו על דת לכך נפסל גם לוה בריבית הרי דלא כדבריו והמהרי"ק בעצמו הרגיש דהרי אוכל נבילות לתיאבון פסול אף שאינו לוקח ממון שאינו שלו וע"ז חלק המהרי"ק דדוקא לרבא דבעי גם ברשע דמלקות גם רשע דחמס סגי בצירוף רשע דחמס כל דהו משא"כ לאביי כל דאינו חייב מלקות בעי רשע דחמס גדול וכתב סמך לזה דהרי רבא מפיק ליה מקרא דאל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס וא"כ ע"כ דלא בעי רשע דחמס גמור מקרא דלא יקום עד חמס נפקא ע"ש ובאמת שלכאורה דבר גדול דיבר. ובזה מדוקדק מה דנקט רבינו הקרא דלא יקום עד חמס ונתקשו הכ"מ והלח"מ ולדברי המהרי"ק אתי שפיר דלדידן דקי"ל לא סגי בחמס כל דהוא כל שאינו רשע דמלקות ולכך בעי שיקח ממון אחרים ולדברי המהרי"ק היה מקום לומר דעד זומם דנפסל הוא לפי שאי אפשר הלקיחת ממון של זה רק ע"י העד א"כ הוה כלוה בריבית אבל כבר כתבתי דברש"י ורא"ש אינו מבואר כן וגם בכל הפוסקים לא משמע כן ועיין מלמ"ל פ"ד ממלוה שהאריך בזה. אמנם אני תמה דמדברי רש"י לא מבואר כן דהרי בהא דפריך בדף כ"ז מהא דתניא אל תשת רשע עד אלו גזלנין ומלוי בריבית תיובתא דאביי ופירש"י אבל לתיאבון כגזלנין ומלוי בריבית דמיין ולדברי המהרי"ק באמת לא מקרי רשע דחמס כל שאינו לוקח ממון ורק דלרבא לכך נפסל אוכל נבילות לתיאבון כיון דבן מלקות הוא סגי בחמס כל דהו אבל עכ"פ לא הוה כגזלנים ומלוי בריבית וגם בהא דכתב רש"י בדף כ"ה גבי הא דאמר רבא לוה בריבית פסול משום דהוה כרשע דחמס דחימוד ממון מעבירו על דת ולדברי המהרי"ק לרבא א"צ רשע דחמס גמור ומרש"י משמע דבעי חמס גמור. ומיהו אי מהא לא איריא דיש לומר דרש"י רצה לפרש גם בריבית דרבנן פסול וא"כ בזה בעי שיהיה חמס גמור. ובזה הנה מקום אתי לפרש הא דפריך אח"כ והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול והו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד והדבר יפלא למה לי כל אריכות דברים והא כיון דרבא אמר דפסול שוב פשיטא דפסול לעדות ולמה לו לתת טעם בשביל דהתורה אמרה אל תשת רשע עד ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת יש לומר דשם לא העיד רק לדידי אוזפן בריביתא ואולי היה ריבית דרבנן ולכך אמר והתורה אמרה אל תשת רשע עד והיינו דלרבא דדריש מקרא דאל תשת רשע עד וכתיב בתריה להיות עד חמס בחמס כל דהו סגי וא"כ שוב אף בריבית דרב' נפסל וכמ"ש אבל פשטת הלשון מורה שלא כמהרי"ק וגם תימה בהא דפסל ר"פ להני קבוראי ופירש"י דמשום שכר ממון עוברי' על ד"ת והו"ל רשע דחמס וקשה הא שם אינו לוקח ממון חברו ולאביי לא מפסל בכהאי גוונא ואין לומר דהוה בר מלקות דא"כ שוב לא היה צריך למפסל משום רשע דחמס וע"כ צ"ל כמ"ש בתשובה אחת לענין משאצ"ל דקבורה הו"ל משאצל"ג ולכך צריך לטעם דרשע דחמס וא"כ שם לא הוה חמס שאינו לוקח ממון חברו וזה תימה רבה למהרי"ק וגם גוף דבריו דחפש למצוא למה נפסל לוה בריבית אפשר לומר דבר מלקות הוא דאין בידו שיחזיר לו זה הריבית ושפיר פסול ואולי יש לומר דקשה ליה למהרי"ק רבא דפסל לוה בריבית ולדידיה בעי רשע דחמס ולזה הוצרך לחדש כיון דעל ידו בא הריבית אך לפ"ז לדידן לא צריך להאי טעמא. ובזה היה מקום אתי ליישב דברי הש"ס דפריך והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול והו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד והקשיתי דלמה לו לסיים כל האריכות הלז ולפמ"ש אתי שפיר דבאמת לרבא לשיטתו דבעי גם רשע דחמס צריך לומר הא דלוה בריבית הוה רשע דחמס שעל ידו בא הלקיחת ממון וזה דחוק מאוד אבל יש לומר דלרבא סגי בחמס כל דהו וכמ"ש המהרי"ק משום דאי בחמס גמור למה לי קרא דאל תשת רשע עד ת"ל דכתיב לא יקום עד חמס ומעתה זה דפריך והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכמ"ש ודו"ק היטב. ובלא"ה יש לומר דבאמת י"ל דמיירי בריבית דרבנן רק דכיון דהתורה אמרה אל תשת רשע עד כל שמדרבנן פסלו ומקרי ריבית והו"ל רשע והוא בכלל אל תשת רשע עד וכמ"ש המלמ"ל פ"ב מנערה באורך לענין אנוסה דרבנן כגון שניה ע"ש היטב ועכ"פ דברי המהרי"ק צע"ג: