שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ס״ב (ה׳)

והנה מדי דברי זכר אזכור במה שראיתי בספר אחרון שהביא בשם שו"ת פמ"א שחידש דע"א שמעיד בטביעה במים שאין להם סוף דאף אם נשאת תצא וכתב הטעם דכל הטעם דהקילו בעד אחד הוא משום תק"ע וכל דעכ"פ לא תוכל להנשא שוב לא שייך תק"ע ושוב הדרן לאיסורא דאורייתא דא"נ ובאמת זה אינו סברא כ"כ דניהו דלכתחלה לא תנשא היינו משום שחשו שמא יצא לחוץ אבל ע"א נאמן. אך נראה דבר חדש דהנה כבר אמרו בגיטין דף ס"ז דדיבורא מקרי ואמרי מעשה לא קעבדי והקשו בתוס' מהא דחכם שהתיר את האשה וכתבו דדיבור שנגמר מעשה על ידו זה חשיב כמעשה ע"ש ולפ"ז ע"א דנאמן רק מטעם דדייקא ומנסבא או דעבידא לגלויי ולפ"ז זהו כשתנשא עי"ז אבל בע"א בטביעה דלכתחלה לא תנשא שוב לא יבא מעשה על ידו ושוב אינו נאמן דהו"ל דיבור בעלמא ושאני שני עדים דנאמנים בכ"מ אבל בע"א דא"נ רק מטעם דעבידא לגלויי וכדומה ולפ"ז כל שלא תנשא לכתחלה אף הוא יוכל לומר שקר. ובזה מיושב בהא דע"א וע"א לא תנשא לכתחלה ובדיעבד לא תצא והרי כל דלכתחלה לא תנשא שוב אין ע"א נאמן. ולפמ"ש אתי שפיר דכיון דהמתיר בא בתחלה וחשב שתנשא שוב הוה דיבור דאתי לידי מעשה. ובזה נתבאר היטב החילוק שבין באו בזאח"ז לבאו בב"א ועיין בתוס' כתובות כ"ב ד"ה א"ה מ"ש בתרוצם שם לחלק בין דאורייתא לדרבנן ע"ש ואינו מובן החילוק ולפמ"ש א"ש ודו"ק ובשלמא בשני עדים דיבורם ודאי חשיב כמעשה כל שמעידים בתורת עדות משא"כ בע"א דכל שאינו בא לידי מעשה הוה רק דיבור בעלמא וגדולה מזו חדש הט"ז באהע"ז סי' י"ז לענין עד אחד בקטטה והארכתי בזה בכמה תשובות מכ"ש בזה דלכתחלה לא תנשא. ובפשיטות נראה לי כיון דהטעם דע"א נאמן או משום דעבידא לגלויי או דדייקא ומנסבא א"כ כל שלכתחלה לא תנשא לא שייך מלתא דעבידא לגלויי דכל שלא תנשא מה חשש יש בזה וגם דייקא ומנסבא לא שייך דהא לא תדוק כלל שהרי בלא"ה לא תנשא וגם לא שייך מלתא דעבידא לגלויי דבאמת עפ"י רוב כל שנטבע במים שאין להם סוף בודאי מת רק דאנן חיישינן שמא גליא אשפלהו אבל העד לא יחוש לזה וחושב שבודאי מת שם ולא יתגלה הדבר ושוב לא נאמן ובזה א"ש כל מה שכתבתי בזה ודו"ק: