שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן א׳ (ו׳)

מכתבו עם שאלתו הגיעני תמול. והנה אם אמנם אני נאחז בסבך הטרדות. אמנם לשאלתו החמורה אמרתי להשיב לו בקצרה. וד' יהי' בעוזרי שלא לומר דבר שלא כרצונו. במה שאירע באשה שהיתה למודה לראות בעונה בינונית. ולעת זקנתה הפסיקה מלראות זה קרוב לי"ב שבועות ואז מצאה כתם ולאשר בעלה לא הי' בביתו טבלה לשלשה שבועות ולאחר י"ב ימים מטבילתה מצאה דם בבוקר על העד שהכינה לה וקנחה עצמה תיכף סמוך לתשמיש ולאחר ז"נ טבלה ולאחר התשמיש בלילה מיד קנחה עצמה בעד שהכינה והדליקה אח"כ הנר ומצאה דם וחזרה וטבלה אחר הז"נ ולאחר התשמיש בל"ט מצאה דם בעד הבדוק שקנחה עצמה מיד והי' מעורב בכל הג"פ הדם עם ש"ז ושפטה בדעתה שהוא מפני חולשתו שהי' מאז שלא היה בביתו והיא רצתה לנסות אם הוא ממנו ולאחר שטבלה בפעם הד' הכינה עד שיקנח בו הוא ובשעת התשמיש קודם גמר המירוק שמטה עצמה ממנו ובדקה היא והוא ומצאה על שלו מראות דם הנ"ל מעורב עם ש"ז ועל שלה לא מצאה כלום וע"ז סמכה בדעתה שבודאי הוא ממנו אבל לא גילתה לשום אדם ופירשה עצמה ומנתה ימי טומאה וז"נ וכעת הגיע זמן טבילתה ובאתה לפני מע"ל לשאול והנה מע"ל כ' דאם לא הי' מקנח עצמו בהעד רק שהי' מטיל ש"ז עליו הי' הוכחה ברורה שממנו הוא וכמ"ש הרשב"א הובא בב"י ס"ס ק"צ ובש"ע שם ס"ק ובשו"ת מהרי"ט אבל השתא שקינח עצמו בזה אין הוכחה דממנו בא אף שלא מצאה על עד שלה וציין בתוס' נדה דף י"ד ואני תמה עליו ששם במקומו מבואר ההיפוך שאם נמצא על עד שלו והוא לא מצאה זה ראי' שממנו בא אמנם מה ששפטה האשה וגם מע"ל הי' סומך ע"ז דזה ראי' שבא ממנו וטהורה היא אני תמה מאוד מה ראה על ככה ודוקא באם רגיל לצאת ממנו דם מפי האמה שלו אז סמכינן דממנו הוא אבל אם לא מצאו דם מפי האמה אדרבא במצאו דם על העד שלו גרע טפי ואפילו לאח"ז טמא כמבואר בנדה שם ומה בכך שנחלש מזגו אטו זה מביא דם ואדרבא ראינו שבעילתו הי' בכח עד שהוציא דם ובודאי דמינה בא וע"כ אין מקום לדבריו. אמנם מה שרצה לצדד דבאמת הוי ס"ס כמ"ש הס"ט סי' קצ"א וכאן ל"ש לומר וכי לעולם לא תטמא דהא היא זקנה ומה בכך שלא תטמא. הנה הוטב בעיני סברא זו אבל גוף קושית הס"ט לפענ"ד אין לה מקום דזה הוי כספק א' בגוף שמא ממנו ושמא ממנה וזה לא חשוב ספק רק כודאי חשוב ואח"כ ס' מן הצדדים הוי כס' בתערובות דלא מהני גם י"ל דאינו מתהפך ודברי הש"ך לא יתכנו כאן דע"פ הרוב בא הדם ממנה ולא ממנו. ומ"ש בהיתר השני דרמ"ת בזקינה הוי כוסת שאינו קבוע כמ"ש הנוב"י וא"כ בזקינה שא"ח לוסת דא"ק ממילא ל"ש דין רמ"ת בזקינה הנה באמת הי' מקום לומר כן וכמדומה שהאחרונים השתמשו בזה אבל לפענ"ד ז"א דל"מ למ"ש הט"ז בסי' קפ"ט סקמ"ג דכל שמוחזקת ברואה ג"פ אף שלא קבעה וסת לראייתה חוששין בקטנה מכ"ש בזקינה א"כ כ"ש כאן דראתה ג"פ ואף להנה"ך כאן קבעה וסת ג"פ בל"ט דודאי חיישינן. וע"ד הפלפול אמרתי דהנה בטעם שזקינה א"ח לוסת שא"ק נלפענ"ד דהנה הריב"ש בסי' שע"ט חידש דשתי חזקות הוי כמו רוב ובשו"ת נוב"י מה"ק חאהע"ז סי' מ"ג כ' דכל דהן משולבות וא"א זבל"ז לא מיקרי רק חדא חזקה ע"ש ולפ"ז בשלמא וסת הקבוע ל"ש שתי חזקות דהיינו חזקת טהרה וחזקת זקינה מסולקת דמים. דהלא הוסת הוא נגד חזקת טהרה דסופה להתטמא ע"י הוסת כמ"ש התו' ריש גיטין וא"כ כיון דלא נשאר רק חזקת מסולקת אף שעי"ז שוב הדר החזקת טהרה למקומו מ"מ הרי עיקרו הוא רק מחמת החזקה דמסולקת דמים והוי משולבות שתי החזקות ובכה"ג לא מקרי רק חזקה אחת וחוששין לוסת אבל וסת שא"ק רק במקרה בא א"כ גם בחזקת טהרה בפ"ע חזקה היא א"כ לכך שוב הוי שתי חזקות ולא עדיף וסת שא"ק כמו רוב ושתי חזקות הוי כמו רוב ולכך לא חיישינן וז"ב: