שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קפ״ח (ט׳)

והנה בשנת תרכ"ג י"ב מרחשון ראיתי בספר קהלת יעקב להגאון מוהר"י ובנו הגאון רי"ט אלגזי שהקשה בהא דאמרו בב"ק דף יו"ד שאמר לו ר"י לר"ג שאין לך עדים וע"ז הקשה הא שור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם בו זכה וגם כאן עכ"פ ר"ג רצה לשחררו והרי הפקירו וא"כ העבד זכה בעצמו והנה לפי חלוקו של הרא"ש בב"ק דף קט"ז הנ"ל בכאן הוה הפקר בטעות דכאן לא הוה איסור הנאה וגם לא שייך שזכה העבד דהא עכ"פ מעוכב גט שחרור. ובלא"ה נראה לפענ"ד דכאן כיון דהמשחרר עבדו עובר בעשה א"כ אף אם נימא דבכל מקום כל שהפקיר בטעות הוה הפקר אבל כאן דעובר בעשה א"כ כל שעפ"י הדין אינו משוחרר שוב בודאי ר"ג לא רצה לשחררו דהרי יעבור בעשה ובודאי הוה הפקר בטעות כן נראה לפענ"ד ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ק"ב ולפי חלוקו יש ליישבו בכמה פנים ודו"ק. והנה בשו"ת תשב"ץ ח"ב ס"ב הובא בשערי משפט סי' כ"ה ס"ק י"ז מחלק דמחילה בטעות הוה מחילה רק כשטעה מעצמו אבל הטעהו הדיין לא הוה מחילה ויש להקשות לפ"ז איך אמרו בשור הנסקל שהוזמו עדיו כל הקודם וזכה בו זכה הא זה לא גרע מהטעהו הדיין דהעדים הטעו אותו ובכהאי גוונא לא הוה מחילה והיא קושיא גדולה לפענ"ד אמנם נראה כיון דבאמת עדים זוממין חידוש הוא דמה חזית דציית להני ציית להני א"כ ניהו דנאמנים אבל טעות לא מקרי דאולי באמת העידו עדים הראשונים ושפיר כל הקודם זכה ודו"ק. ובזה מיושב היטב הקושיא הנ"ל דכאן שטעה ר"ג וחשב דמודה בקנס חייב וא"כ הוה כטועה ע"י הדיין והוה מחילה בטעות ודו"ק והבן כי נעמו: