שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״פ (ט׳)

אמנם נראה דמה שנסתפק הפני יהושע בחידושיו לפסחים דף ד' ודף ה' אי שייך בל יראה בחמץ של אחרים ישראל והביא דברי התורת חיים בפסחים שם שכתב דכל שהוא בביתו חמצו של אחרים דעובר ולפענ"ד הדבר מבואר כאן דהכל מצווים עליו לבערו וע"כ דעובר בב"י אף בחמץ של ישראל אחר ומצווה עליו לבערו דאל"כ יכול לומר מה אית לך גבי חמצו של אחר דאזקתי' וז"ב. ומהתימה על הפ"י שלא העיר מש"ס כאן ועיין קצה"ח ס"ק יו"ד מה שהקשה על המרדכי והגהמ"ר מב"ק דף י"א דפריך מי קא טרח בדנפשיה קא טרח ע"ש והנה בגליון ספרו כתבתי דשאני התם דבאמת הוא צריך לשלם הנזק ורק דהתורה הקלה עליו שמשלם הנזק עם הנבילה אבל עכ"פ צריך לתנו לו הנבלה ואם לאו מחויב לשלם לו ההיזק וז"ב ופשוט. ובלא"ה נראה בפשיטות דל"ק דע"כ לא כתב המרדכי והגהמ"ר רק בכחשא דהדרא דיכול לומר הרי שלך לפניך רק דגרם לו נזק שצריך להוציא הוצאות א"כ זה לא נקרא גרמי דלא עשה מעשה בגופו דהגוף יכול לומר הרי שלך לפניך ולפ"ז שם דהשור הזיק שורו וחייב וא"כ פשיטא דהמזיק חייב להעלותו מן הבור וגם זה ברור ופשוט ודו"ק ועיין בהרא"ש בב"ק דף צ"ח בהחלוקי דינים אי מונה חמץ ועבר עליו הפסח בפלוגתא דר"ש ורבנן ומשמע דאין ענינו לגרמי וגרמא והוא כמהרש"ל שכתב דזה פטור אף למאן דדאין דינא דגרמי. ולזה נראה שרמז המהרש"ל פרק הגוזל סי' י"ט דחמץ בפסח לא דמי לגרמי וע"ש בסי' כ"ו שמביא דברי הרא"ש הנ"ל וכתב בתוך דברי הרא"ש דחמץ אינו מקרי ממון ואינו ממון רק שיגרום להפסיד אותו ובזה נחלקו ר"ש ורבנן וכפי הנראה כוון לחילוק שכתבתי וזה ג"כ כוונת התוספות בב"ק דף ע"א הנ"ל שכתבתי למעלה ודו"ק היטב בכל הדברים כי ת"ל נתבררו בו ונתלבנו ונצרפו כמה ענינים חדשים: