ובזה נראה לפענ"ד הא דאמרו בב"ק דף צ"ח הכל מודים בגזל חמץ ובא אחר ושרפו במועד פטור שהכל מצוים עליו לבערו ולא נודע הטעם וגם לפמ"ש החק יעקב דבתוך הפסח א"י לומר הרי שלך לפניך לכ"ע א"כ שוב לא הזיקו כלל. ולפענ"ד נראה דא"כ היה עכ"פ לר"ש דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי היה מתחייב שאז לא שרפו והיה משההו לאחר פסח היה יכול לומר הרי שלך לפניך א"כ הוה דבר הגורם לממון כדמוכח בסוגיא דפסחים דף כ"ט דפליגו בדבר הגורם לממון והיינו אף דהשתא לא חזי ע"ש ורק דכיון דהכל מצווים עליו לבערו א"כ דכעת החמץ הוא הפקר ויד כל אדם שוה בו והכל מצווים עליו לבערו הא מבואר במחלוקת דהרמב"ם והראב"ד בעושה עבדו אפותיקי ושחררו דדעת הראב"ד דפטור דיכול לומר בדידיה קא עביד והש"ך הכריע כשיטת הראב"ד דכל דיכול לומר בדנפשיה קא עבידנא פטור א"כ כאן בפסח דהוא הפקר ויד כל אדם שוה בו א"כ יכול לומר בדנפשיה קא עבידנא דאני מצווה לבערו ולא עוד אף להרמב"ם החולק היינו דוקא התם דסוף סוף עכ"פ משועבד לחבירו אבל כאן דכעת בתוך הפסח אינו משועבד לשום אדם וא"כ אף דאם לא היה שורפו והיה מונח לאחר פסח היה יכול לומר הרי שלך לפניך והי' חשוב דבר הגורם לממון אבל כבר כתבתי דשיטת הצ"ץ דכל זמן שהוא בעין אינו ממון כלל ואף לאחר ששרפו הא בתוך הפסח לא מקרי ממון כלל דאף גורם לממון לא מקרי דהא מצווים עליו לשרפו ואיך תחשבהו לדבר הגורם לממון וא"כ לא שייך לומר דהזיק לו דבר הגורם לממון דהא הכל מצווים עליו לבערו וא"כ יכול לומר בדנפשי קא עבידנא וגם לפמ"ש הראב"ד פ"ז מחובל דכל דיכול לומר לא נתכוונתי להזיק לא חייב בהיזק שאינו ניכר א"כ כאן שהכל מצווים עליו לבערו א"כ כעת הוא עכ"פ היזק שאינו ניכר דאף ששוה לאחר הפסח ומקרי דבר הגורם לממון וא"כ כמו שהוא כעת הוה היזק שאינו ניכר ושוב יכול לומר נתכוונתי לטובתי לקיים מצוה דהכל מצווים עליו לבערו ודו"ק היטב:
שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״פ (ח׳)
שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890
על התשובה הזאת
זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.