שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קפ״ח (ז׳)

והנה בשנת תרט"ז כ"ז תמוז ג' מטות הגיעני תשובה מהרב ר' יצחק שמעלקיש נ"י פה טריסקאוויטץ בענין זה אי הפקר בטעות הוה הפקר והביא מהך דכל הקודם זכה דמשמע דהוה הפקר בטעות ונפלאתי שלא זכר שהתוס' הקשו באמת דלא הוה הפקר ועיין ברא"ש בב"ק פרק עשירי גבי אדעתא דאריה ומ"ש שנחלקו בזה בירושלמי וגם לענין יאוש נחלקו בפרק השואל הנה לפענ"ד יש לומר דתלוי אי בעינן הפקר לכל העולם כשמיטה ועיין תוס' גיטין דף מ"ז וכמדומה שר"י ור"ל לשיטתייהו ואולי אפכא כי אין לפני שום ספר ועיין הגהת אשר"י ב"מ פ"ה גבי מחילה בטעות ותוס' פסחים דף נ"ו גבי בן כהן. ומה שהקשה מעלתו מהא דאמרו יבמה שנפלה לפני מוכת שחין תיפוק בלי חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה והרי הר"ן כתב דאשה אינה רק מפקרת עצמה לבעל והוה הפקר בטעות הנה מלבד דיפה כתב מעלתו דכל דכאן לא תלוי בדעת שניהם כמ"ש התוס' דגם הבעל לא אכפת ליה במה שנעשה לאחר מיתה א"כ גם הוא זכה בטעות אבל בלא"ה הוה עכ"פ כמקדש בלי עדים דכל שהיה טעות ולא היתה מתרצית א"כ אלו יבא אליהו ויאמר דהיא תצטרך לפול לפני מוכת שחין לא היתה מתרצית אף שהוה הפקר בטעות עכ"פ העדים אינם מעידים על הקידושין כל שתצטרך לפול ואנן סהדי על כל כי האי לא היתה רצונה להתקדש א"כ הוה כמקדש בלי עדים. ומה שהאריך מהך דב"ב דף נ"ד דעכו"ם שמכר קרקע וקבל דמים ובא שני והחזיק בה דזכה ואסור לישראל לתבוע המעות דהו"ל כמסור ואמאי והא הו"ל הפקר בטעות דהנכרי לא קיבל המעות והפקיר הקרקע רק בשביל המעות לק"מ דשם כל שקבל הנכרי המעות אסתלק ליה מהקרקע והקרקע נעשית הפקר מאליה ולא הפקר בטעות דהא הנכרי לא הפקיר כלל ותדע דהרי הנכרי לא הפקיר רק לזה שנתן לו מעות ול"מ הפקר שאינו לכל העולם וע"כ דממילא נעשית הפקר וא"כ ל"ש הפקר בטעות. ומ"ש דיאוש בטעות לא שייך רק היכא דכבר אתי לרשות הזוכה דאז גוף היאוש כבר היה בטעות דאילו ידע שיכריז זה לא הי' מתייאש שייך יאוש בטעות אבל כל דלא מטי ליד זוכה שוב לא שייך יאוש בטעות דבשעת היאוש היה בטוב דשמא לא יבא ליד ישראל שיכריז ואף דאח"כ מצא איש שמכריז הוא כבר נתייאש והביא ראיה מהך דכתובות דף צ"ז דזוזא בארבע הוה קיימא יעו"ש לפענ"ד אין בזה כדי לחלק דמה נ"מ אם היה יאוש בטעות מקודם או אח"כ וזה נקרא יאוש של"מ ועיין בנתייאשתי מפלוני עבדי ובכמה מקומות ותמצא שאין לחלק. והנה מ"ש למעלה בשם הרב מו"ה זיסקינד ליישב קושית התוס' דהוה הפקר בטעות ואני נמשכתי אחריו אבל באמת בתוס' לא נזכר כלל דהוה הפקר בטעות ועיין שערי משפט סי' כ' וסי' כ"ה ס"ק ב' וס"ק י"ז. אמנם בגוף הקושיא דהו"ל הפקר בטעות לפענ"ד החילוק פשוט דשאני הפקר ברצון דאמרינן דבטעות לא רצה להפקיר אבל שם דההפקר הוא בהכרח שהרי הוא א"ה ולא שוה מידי אז בודאי אפקריה בלב שלם ואף שאם היה יודע שיוזמו לא היה מפקירו מכל מקום בעת ההפקר היה עפ"י הכרח והיה אז הפקרו בלב שלם אבל הפקר ברצון יש לומר דגם בעת ההפקרו לא גמר להפקירו כ"כ ולכך כל שנודע הטעות ל"ש הפקר ועיין שו"ת מהרי"ט בראשונות סי' ק"ב לענין מחילה בטעות ובשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ב' ובקצות החשן סי' י"ז ומצאתי בנימוק"י בסנהדרין פרק נגמר הדין גבי מותר המת ליורשיו שהקשה דנימא דאדעתא דידיה נתנו לו ולא אדעתא דיורשים כעין דאמרו אדעתא דאריה אפקריה וכתב דכל שכבר נתנו ליתן לאחר שוב אמרינן דכבר אסח דעתיה מיניה דלא יחזירו לו ע"ש ובזה יש לדון על מ"ש הרא"ש בב"ק שם במעשה שהביא שם גבי אדעתא דאריה אפקריה ודו"ק. והנה במה שהביא הרב מוהר"י שמעלקיש נ"י דברי התוס' בפסחים דף נ"ז ד"ה אלא דהפקר בטעות לא הוה הפקר השיב תלמידי בעהמ"ח ס' עינות מים דיש לומר דדוקא לב"ש דס"ל דהפקר לעניים לבד הוה הפקר וא"כ היינו משום דכיון דהתורה אמרה שיתן פאה לעניים ע"כ הוה הפקר וא"כ כל שאין מגיע פאה שוב לא הפקיר אבל כל שהפקיר לעניים ולעשירים שפיר הוה הפקר אף דהיה בטעות דהרי מצד הפקר עכ"פ מועיל ואף דלא הוה פאה מ"מ הפקר הוה. והשבתי דזה אינו דא"כ איך למדו ב"ש דהפקר לעניים בלבד סגי הא מכל מקום לא הפקיר לכל ושאני פאה דמצד המצוה אינו רק לעניים וע"כ לומר דגם הפקר סתם סגי כל שהפקיר לעניים לחוד וא"כ כל שהיה הפקר בטעות אף דלא הוה פאה מכל מקום הפקר מקרי דהא בין לב"ש בין לב"ה לא הוה ההפקר מצד מצות פאה ואדרבא לב"ה ודאי לא הוה הפקר מצד פאה דהרי בעי שיהיה מופקר לכל וזה פשוט וע"כ צריך לומר כך דאל"כ למה לא אמרו שם בירושלמי אותה נ"מ בין ר"ל לר"י יעו"ש וע"כ דלכ"ע הפקר בטעות לא היה הפקר. אך בגוף הדין נראה לפענ"ד כיון דהפקר הוא מתורת נדר וכמ"ש הרמב"ם ועיין כ"מ שם ובקצה"ח סי' ע"ר וא"כ עכ"פ לא עדיף מנדר ובנדר טעות פשיטא דלא מועיל כמבואר בכמה מקומות בנדרים וא"כ מכ"ש הפקר ודו"ק. והנה במה דאמרו בכריתות שם כי סליק נפשיה מדין ודברים מגופא דקרקע לא סליק נפשיה ופירש"י דאמר כל הלשונות ביחד ע"ש ועל זה נשאלתי מהרב מו"ה חיים יוסף קרא אבד"ק פארדאן במדינת פרייסין דא"כ מה מקשו התוס' בכתובות דף פ"ג ד"ה ואין הא לא קשה כלל דהכא מיירי שאמר כל הלשונות ביחד ומצאתי קושיא זו בחידושי אלי' רבא על ש"ס בכתובות שם והוסיף להקשות דבכתובות פירש"י דאמר אחד מהלשונות. אמנם לפענ"ד נראה דלא קשה דבאמת צריך ביאור איך נימא דמדין ודברים קא סליק נפשיה ולא מגופא דקרקע והא פשטת הדברים מורה דקאי על שדה. אך נראה כיון דאינו לשון טוב על השדה דהשדה איך יזכה בעצמו ולכך אמרינן דמדין ודברים קא סליק נפשיה ולפ"ז זהו באמת תירוץ התוס' בכתובות שם ומצאתי בשיטה מקובצת שכתבו כן בתירוצו של התוס' וביאור הדברים דכיון דאינו לשון טוב אמרינן דמדין ודברים קא סליק נפשיה וכדאמרו בכריתות יעו"ש ודו"ק. ובזה מיושב גם דברי רש"י דאין עיקר הכוונה כיון שאמרם ביחד או שאמרם כל אחד בפני עצמו רק העיקר הוא כיון דאינו לשון טוב על השדה שוב מדין ודברים קא סליק נפשיה ודו"ק היטב. והנה בהא דאמרו אדעתא דאריה אפקריה והארכתי למעלה בישוב קושית התוס' ומצאתי כעת בתוספות ישינים בכריתות פרק דם שחיטה אות למ"ד מ"ש בזה ובזה מיושב כל קושיות הרא"ש בב"ק שם שהבאתי למעלה. אך בגוף דברי הש"ס נראה לפענ"ד דבר ברור דהנה הפקר צריך להיות לעניים ולעשירים כשמיטה וא"כ זהו בסתם הפקר הפקיר לכל אבל כאן שהיה להם אריה והיו נותנים לו לאכול כל לילה ואם כן לא אפקריה לכל רק לזה האריה ולא מקרי הפקר וזה ברור ומיושב בזה קושית התוס' הנ"ל ודו"ק: