שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״פ (כ״ג)

ומצאתי בשנת תרי"ד ער"ח אדר ב' תרומה בשיטה מקובצת בב"ק דף ק"ז ע"ב גבי דינא הוא או קנסא שכתב בשם הרשב"א דלכך תנן קנסות דגרמי בבבל בשורף ומוחל השטר דהוה מידי דשכיחא ואית ביה ח"כ ע"ש ומה שהקשה מהא דר"נ דן קנסות לפענ"ד יש ליישב לפמ"ש בשיטה ריש פרק החובל דכל דאתו תרווייהו לדין דנין אף בבבל א"כ יש לומר דאתי לקמיה דר"נ זה דאחוויי אחוי ושפיר דן וכן משמע הלשון דש"ס דאתיא לקמיה דר"נ משמע זה דאחוי אחוי ודו"ק. והנה הקצוה"ח סי' ר"ז הקשה על הרא"ש שכתב בראובן שהיה לו פרה וא"ל שמעון שחוט שאם תמצא כשרה אתן לך כך וכך ואם תמצא טריפה אתן לך כך וכך ואח"כ נמצאת טריפה וחזר בו שמעון ופטר הרא"ש והקשה הרא"ש הא הו"ל דיני דגרמי כיון שע"פ שחטו וע"ש שהביא ראיות ולפענ"ד ע"פ דברי הרמב"ן שהקשה דלמה טבח שקלקל חייב והא הו"ל היזק שאינו ניכר וכתב דזה הוה היזק ששחטו וניכר בין חיים למיתה והוה כמתיז ראשה בסייף ע"ש ולפ"ז כל ששחטה והוציאה מידי נבילה תו לא הוה היזק ניכר כמ"ש הרמב"ן שם לענין מפגל וא"כ שוב הוה היזק שאינו ניכר ולכך פטור אבל שם בהא דכתב הסמ"ע שכתב לו שטר ולא הלוה לו הוה היזק ניכר וכן בהך דרא"ש דאמר לאומן שיעשה לו איזה דבר שזה הוה היזק ניכר שעשה לו דבר והוא לא צריך לאותו דבר והפסד ניכר יש בדבר ולכך חייב. ומזה הוריתי בשנת כת"ר י"ט כסלו באחד שאמר לצד הכלה שיעשה בגדים ואח"כ נמשך הדבר ולא היה החתונה תיכף ואח"כ מתה הכלה וטענו צד הכלה שיקח לו הבגדים שעשה ע"פ צוויו של החתן והוריתי דזה לא היזק ניכר והקלקול אינו ניכר ופטור ודו"ק. והנה בהא דאמרו אלא הא דזכי רחמנא לאב לממסר לחופה הא קא מבטל ממעשה ידיה וקשה הא הו"ל רק כמבטל כיסו של חבירו דפטור וצ"ל דמשום שבת הוא מחייב ואף דלא אפסדיה הא באדם חייב שבת אף שלא במקום נזק כגון דאהדקיה באנדרונא. ובזה נראה לפענ"ד מה שהקשה בחידושי הרב הגדול מו"ה יעקב מאיר בהגאון בעל הפלאה דמה קשיא מחופה הא באמת נוכל למילף מקידושין רק דאמרו בקידושין דף ד' דמע"י אימא דדידה נינהו משום דקטרחא וא"כ מע"י דלא קא טרחא שוב נוכל למילף מקידושין. ולפענ"ד נראה דעיקר הלימוד הוא דאם אין מע"י שלו שוב חייב משום שבת אף שלא במקום נזק וזה אין בידו לבטלה ממלאכה מידי דהוה אהדקיה באנדרונא דחייב וא"כ א"י למנוע אותה ממלאכתה דאף דמעשה ידיה שלא טרחה היא שלו אבל התורה אסרה לבטל אדם ממעשה ידיו אף שלא אפסדיה דהיינו שבת שלא במקום נזק וע"כ דמעשה ידיה שלו וא"כ בידו להדקה ממעשה ידיה כנלפענ"ד. אמנם עדיין קשה דהרי כבר כתבתי בחבורי יד שאול סי' רס"ז ס"ק ט"ו דמה דמתחייב באדם שבת שלא במקום נזק הוא רק בעשה בידים כגון הא דאמרו בב"ק דף פ"ה באהדקיה באנדרונא ואף בזה כל שהיה כבר באנדרונא והוא סגר הדלת אחריו פטור כמבואר בסי' ת"כ וכאן מה שמסרה לחופה אינו רק גרמי בלבד ופטור וא"כ מה זכייה שייך בזה וצריך לומר דניהו דאינו חייב אבל מכל מקום אסור כמו בכל גרמי דאסור בבא לצאת ידי שמים כדאמרו בב"ב דף ט"ז ובב"ק דף נ"ו וא"כ כאן דזכי ליה רחמנא לאב להכניסה לחופה אי ס"ד דמע"י אינו שלו א"כ היא רשות לעצמה אף במקום דלא טרחה אבל אין בידו לבטלה מלעשות מלאכה כל שמע"י אינו שלו וע"כ דמע"י שלו והו"ל ככליו שלו דלא שייך שבת. שוב נזכרתי בש"ס ב"ק דף פ"ז ע"ב במה דאמרו חוץ מן השבת בזמן שהשבת שלו ואמרו שם מודה רב בשבת דמעשה ידיה עד שעת בגרות שלו הוה. הנה מבואר כל הדברים שכתבתי דשבת דוקא אם המעשה ידיה של אביה הוא דשייך שבת אבל אם מעשה ידיה שלה אף דלא אפחתה ולא טרחא מ"מ שייך שבת באדם ואסור לבטלה ממעשה ידיה דהתורה הקפידה על אדם שאין לאחר לבטלו ממעשה ידיו ולהדקו באנדרונא ודו"ק היטב כי ראה זה דבר חדש הוא. אברא דלפ"ז צריך ביאור מה פריך הש"ס דיהיב לה שכר פקעתה והא מכל מקום אסור דאהדקה באנדרונא ושבתה ממלאכה וצ"ל דכיון דברצונה היא אטו יאסר לאדם שיהדק חבירו באנדרונא וזה יתרצה ומשלם עבור זה לו זה ודאי לא אסרה תורה וז"ב ודו"ק. ודרך אגב ארשום מה ששאל אותי אחד מלומדי למד ברש"י בב"ק דף פ"ה גבי צער במקום נזק היכא שיימינן ומשני אומדין כמה אדם רוצה ליטול לקטוע לו ידו ופירש"י היכא שיימינן והלא יש לו לקוצצה בשביל הדמים שנטל והוא תמוה דא"כ מה משני הש"ס בתירוצו דהרי יש לו לקוצצה. ואמרתי דרש"י כיון דכל דהוא יש לקוצצה בעצמו שהרי מכר לו ידו וז"ש רש"י בעד הדמים שנוטל וא"כ מה יש לו עוד ומשני דמה שאחר קוטע לו זה יותר צער מאם אדם עצמו ירצה לקצץ ידו ודו"ק: והנה בהפלאה כתב שם בשם בנו הרב הנ"ל זצ"ל ליישב בדרך מושכל אבל תמהני דא"כ מה דחי הש"ס דיהיב לה שכר פקעתה והא אכתי הו"ל חופה איסורא דאית בה ממונא: