שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״פ (כ״א)

והנה בשנת תרי"ד ה' וירא ט"ז חשוון למדתי בכתובות דף פ"ו גבי הא דאמרו תזיל ותחיל כתובה דאימיה ובשיטה הביא שם קושית התוס' והקדמונים דהא תצטרך לשלם מדינא דגרמי והביא בשם תר"י דר"נ ודאי אית ליה דינא דגרמי אלא שהיו סוברים דד"ג הוא דוקא בדבר שגופו ממון כגון מוסר ממון חבירו או מראה דינר לחברו אבל מוחל שטר דלא הוה גופו ממון אינו רק דבר הגורם לממון ופטור דקי"ל דבר הגורם לממון פטור וכשראו האמוראים אחרונים שהשטרות נמכרים ככל המטלטלין חדשו דדייני להו דינא דגרמי ולכך כפיי' רפרם לר"א לשלם משום דר"א הוה סבר דהוה דבר הגורם לממון ופטור וחדש רפרם דהוה דינא דגרמי ע"ש שזה תורף דבריהם וצ"ע בב"ק דף צ"ח דר"ד בר"ח אמר דרבה מחלוקת ר"ש ורבנן וע"ז נחלק ר"ה בריה דר"י דאף לר"ש פטור בדבר שאין עיקרו ממון ואח"כ אמר אמימר מאן דדאין דיני דגרמי והרי לר"ה דאף לר"ש פטור א"כ מדוע יתחייב מד"ג דאף דחידשו אמוראים אחרונים דשטר הוה כמטלטלין לא עדיף מדבר הגורם לממון דאינו בדבר שאין עיקרו ממון וצ"ל דאמימר חידש דאף דר"ש פוטר בדבר שאין עיקרו ממון מ"מ שטר הוה כעיקרו ממון וזה רחוק מאוד דיהיה שתי דרגות עדיף דד"ג מדבר הגורם לממון ועוד קשה לפמ"ש התר"י דהאמוראים אחרונים ראו שהשטרות נמכרים כמטלטלין לכך חייבו בדיני דגרמי והיינו דהוה כעיקרו ממון ולפ"ז למה צריך לדון בדיני דגרמי הא מטעם דבר הגורם לממון נמי מחייב דהא הוה כעיקרו ממון ואם נימא דלא הוה כעיקרו ממון שוב למה יתחייב בשביל דד"ג וצ"ע ועיין ש"ך חו"מ סי' שפ"ו ס"ק א' שהקשה דמנ"ל לאמימר דמאן דדאין ד"ג מחייב בשטר הא לא עדיף מדבר הגורם לממון דבדבר שאין עיקרו ממון פוטר ע"ש ולפי שיטת התר"י הרי אמימר ראה שהן נמכרים כמטלטלין וחשוב עיקרו ממון ושפיר מחייב אלא שא"כ לא היה צריך לטעם דד"ג הא ת"ל דהו"ל כמזיק לממון וא"ל דאמימר חידש דאף לרבנן דפטרי בדבר הגורם לממון מכל מקום בשטרות מחייב משום דיני דגרמי הא זה אינו הא גם אמוראים ראשונים מחייבי מד"ג רק שחשבו אין עיקרו ממון כדבר הגורם לממון ופטור לרבנן וא"כ מה הוכיחו לחייב בדיני דגרמי וע"כ שדיני דגרמי חייב אף באין עיקרו ממון. אך יש לומר דמזה ראיה לשיטת הש"ך דדיני דגרמי אינו רק משום קנסא וא"כ אמוראים הראשונים היו חושבין למכירת שטרות כדבר דל"ש ולא קנסו ולכך פטרו דלא עדיף מדבר הגורם לממון דפטור ולא מחייב בשביל דיני דגרמי ואח"כ כשראו שהדבר שכיח שימכרו השטרות לכך קנסו בשביל דיני דגרמי וז"ב. אך שלפ"ז לא היו צריכין לומר דדבר הגורם לממון פטור דאף לר"ש דמחייב פטור באין עיקרו ממון וא"כ הדברים צ"ע. גם מ"ש דאף שר"נ ס"ל דיני דגרמי מ"מ בדבר שאין עיקרו ממון פטור דהוה כדבר הגורם לממון. הנה בדברי הרמב"ן מבואר להיפך דאף לר"ש דמחייב דבר הגורם לממון היינו דוקא שור הנסקל וחמץ השורפו אבל בהיזק הנעשה ע"י גרמי פוטר ר"ש ע"ש בדיני דגרמי ולתר"י הדבר להיפך דלר"ש חייב אף בדבר שאין עיקרו ממון דמכל מקום גורם לממון הוא וזה אינו לפענ"ד. ובזה נראה להבין סברת ר"ה בריה דר"י דאמר דאף לר"ש בדבר שאין עיקרו ממון פוטר והיינו דר"ש לא מחייב רק בדבר הגורם לממון דהוה ככיס מלא מעות וחייב אבל באין עיקרו ממון דמעולם לא היה ככיס מלא מעות למה יתחייב. ובזה מיושב קושית הש"ך דזהו שחידש אמימר דלמאן דדאין דיני דגרמי א"כ מה בכך שאין גופו ממון מכל מקום גרמי הוה להזיק וחייב דמכל מקום גרם עכ"פ נזק ואטו לא הוה נזק אם שרף השטר ולמה לא יתחייב ואף דזה לא הזיק בידים זהו אם אנו דנין מטעם דהזיק בידים אבל בדבר שאין גופו ממון הרי לא הזיק עכ"פ בידים שמה שהזיק הזיק השטר והרי לא הזיק דבר שגופו ממון אבל אם אנו דנין על מה שגרם נזק הרי באמת גרם היזק ומה נ"מ בין גופו ממון או לא וז"ב מאד. והנה התוס' חדשו בב"ק דף ק' דדיבור הוה מזיק ממש וע"ז הקשו משורף שטר דלא חשוב מזיק בידים ותמה הגאון מוהרח"י בקונטרסו דלמה לא הקשו ממוחל דע"ז לא שייך תירוצם וכבר כתבתי בזה כמה ענינים. וכעת נראה דהרי נחלקו במוחל שט"ח אי חייב לשלם כל מה ששוה השטר או רק דמים שנתן ולפ"ז נראה לי ברור דמה שנתן הוה כמזיק ממש דזה נתן דמים וכשמחל לא יצטרך לשלם אבל היותר ממה שנתן זה אינו מזיק ממש דהא עכ"פ הוא לא נתן רק סך מועט ורק שהיה יכול להרוויח הרבה ע"ז לא מקרי מזיק ממש בדיבורו ואין לומר דמכל מקום כשקנה השטר הרי כל שווי השטר שלו והוה כמזיק ממש דזה אינו דהרי באמת השטר אין גופו ממון וא"כ ל"מ אם נימא דמכירת שטרות דרבנן אלא אף אם נימא דמכירת שטרות דאורייתא הרי לא קנה גוף החוב רק השטר קנה בכסף שנתן והשווי שבו אינו קונה רק לכשיבוא לידי גוביינא וא"כ לע"ע אינו מזיקו רק כפי מה שנתן. אבל כ"ז אינו דהוה כמזיק ממש בכל החוב וקושית הגאון כארי מוצק. אמנם באמת לפענ"ד ל"ק דהא כל הטעם דיכול למחול הוא משום דשני שעבודים יש והוא מוחל שעבוד הגוף שאינו יכול למכור כמ"ש ר"ת ולפ"ז הרי הראב"ד פ"ז מהלכות חובל כתב דאף למ"ד המזיק שעבודו של חברו חייב היינו דוקא אחר אבל הלוה עצמו לא דיכול לומר בדנפשיה קא עבידנא וא"כ ה"ה כאן יכול לומר בנפשו קא עבידנא ובשלי אני רשאי ולכך אף דמקרי מזיק ממש מכל מקום אי לאו דיני דגרמי לא היה מתחייב דבדנפשיה קעביד וא"ל דא"כ גם למ"ד דדאין דיני דגרמי הא דיני דגרמי לא עדיף ממזיק שעבודו של חברו דכל דבדנפשיה קא עביד לא מחייב זה אינו דש"ה דבדנפשיה קא עביד והרי בע"ח מכאן ולהבא הוא גובה ולא הזיק אותו אבל כאן הרי ע"י שמחל שעבודו גרם היזק לשעבוד נכסים של חברו ועכ"פ דיני דגרמי נינהו וחייב ועכ"פ לא מקרי בדנפשיה לבד ושפיר מחוייב מדיני דגרמי וז"ב. ומהתימה על התומים בסי' כ"ה ס"ק ד' שכתב ג"כ כעין זה ליישב קושית הגאון מוהרח"י הנ"ל אבל לא דבריו דברי כאשר יראה הרואה וגם הקצה"ח סי' כ"ה ס"ק א' כתב דמוחל שטר אינו רק מזיק שעבודו של חבירו ופטור דלא חשוב רק גרמא והביא מפרק המניח דף ל"ג ובמחכת"ה משם מבואר להיפך דאף מאן דפוטר מד"ג מכל מקום במזיק שעבודו של חבירו חייב טפי וכמ"ש הש"ך שם סי' שפ"ו ס"ק י"ב באורך דלפי המסקנא חמור מזיק שעבודו של חברו אבל היה להם לדלות מרגניתא דכאן הוה מזיק בשלו ובחברו גרם נזק. איברא דק"ל דלשיטת הראב"ד יקשה למה פטור בשחטו תם הא לר"ע שותפי נינהו ולא הוה כדידיה דלר"ע דשותפי נינהו אינו דומה לבע"ח דמכאן ולהבא הוא גובה ואין לומר דקאי אליבא דר"י דס"ל בע"ח נינהו ועיין תוס' שם ד"ה א"ב דתליא בפלוגתא דמכאן ולהבא או למפרע גובה מכל מקום קשיא היכא למד ר"י בר"ה מזה למזיק שעבודו של חבירו הא שם בדחבריה קעביד ובשחטו תם בדנפשיה קא עביד ואין לומר דלא ס"ל חילוקו של הראב"ד דא"כ מה פריך פשיטא הא אינו פשוט וע"כ נראה דקאי באמת אליבא דר"ע דהלכתא כוותיה רק כל דשותפי נינהו שוב מקרי בדנפשיה קא עביד דהא שלו הוא גם כן ומה דלמד ממנו ר"ה ברד"י למזיק שעבודו של חברו הא שם בדחבריה קא עביד דיש לומר כיון דשותפי נינהו עכ"פ מזיק גם לחבריה ואפ"ה פטור א"כ ה"ה בכל מזיק שעבודו של חברו דפטור וא"ל דהוא בדנפשיה קא עביד דמכל מקום מזיק גם לחברו ואפ"ה פטור: