שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן ק״פ (י״ח)

והנה בהא דכתבו הרי"ף והרא"ש פרק הכותב סי' כ"ז דאם הלוה אינו לפנינו וצריך לשלוח אחריו שליח ושלח המלוה שליח והוצאת השליח יוסיף על חובו ויגבה מהלוה וכההיא דערכין דהמקדיש נכסיו והיה עליו כתובת אשה ובעל חוב מוסיף עוד דינר וגובה נכסים משום דר' אבהו ולשון מוסיף משמע שמוסיף על הלואתו וגובה הדינר עם שאר חובו וה"ה להוצאת השליח שהוא לטובת הלוה שמן הדין היה ראוי לירד לנכסיו מיד משום נעילת דלת. ולכאורה ראיה זו תמוה דשאני התם דהקדיש נכסיו והו"ל כמזיק שעבודו של חבירו דמכר נכסיו וכמו יתומים שמכרו נכסי אביהם ולכך צריך לשלם הדינר שפדה הנכסים משא"כ כאן דלא גרם לו היזק דאף דהגיע הזמ"פ והוא לא היה בביתו אינו רק מניעה בעלמא ולא היזק בידים וכבר התעורר בזה הקצוה"ח סי' י"ד ולפענ"ד נראה דאין התחלה לקושיא דבשלמא אם היינו דנים על גוף ההקדש שהקדיש אם חל או אם חייב לשלם לו הבע"ח בשביל שגרם לו היזק שפיר היינו מחייבים אותו דהו"ל מזיק שעבודו של חבירו ועדיף מגרמי אבל כאן אין אנו דנין על גוף ההקדש דהרי פודה וגובה חובו רק שגרם לו על ידי ההקדש היזק שצריך להוסיף דינר זה אינו רק גרמי לכל היותר ואפ"ה חייב ומשמע שם דלא משום גרמי אתינן עלה דהרי בגרמי נחלקו שם מבואר הדין פשוט דמוסיף דינר וגובה חובו וע"כ משום דעושה לטובתו של בע"ח וא"כ שפיר יליף הרא"ש דה"ה בשלח שליח דמוסיף הדינר שהוציא הוצאות וגובה חובו ג"כ וז"ב: והן נסתר מחמתו גם מ"ש בקצה"ח שם דהרא"ש לשיטתו דס"ל דדוחף מטבע של חבירו לים דצריך בר אמוראה למשקל אין זה רק גרמא בעלמא וה"ה כאן כיון דיכול לפדותו רק דצריך להוסיף דינר שוב אינו רק גרמא בעלמא ופטור ואפ"ה גובה אותו דינר ע"כ דעושה משום טובת הלוה. ולפמ"ש אף כי דבר חכמה אמר אבל לא עלתה בידו דניהו דגוף ההיזק מה שהקדיש אינו רק גרמא בעלמא אבל מה שסבב לוה רק אותו דינר שצריך להוסיף זה הוה גרמי דצריך להוסיף דינר ולפדות ולולא זה הזיק לו חובו וא"כ זה הדינר הוי גרמי וע"ז אנו דנין וע"כ דכאן אין אנו דנין משום גרמי וא"כ תלוי במחלוקת ר"מ וחכמים וזה לא שמענו. וגם יש לומר דכיון דאינו רק משום גזירה דר' אבהו שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון א"כ אינו רק גרמי דרבנן ודעת המהרש"ל דבדרבנן לא שייך דיני דגרמי ועיין סי' שפ"ח וע"כ דהוא רק שעשה טובה להלוה בזה. ובלא"ה אין התחלה לקושיא דהרי הרא"ש בעצמו פסק דכל דמכרו היתומים הנכסים אינן חייבים דלא מקרי מזיק בגוף הקרקע שלא קלקל גוף הקרקע וא"כ ה"ה כאן הא באמת לא הועיל ההקדש דקדושת דמים אינו מפקיע א"כ לא קלקל בגוף הקרקע ועיין בחו"מ סי' ק"ב וסי' ק"ז ובקצה"ח שם ס"ק וא"ו שהאריך בפרט הזה וגם נראה כיון דמכאן ולהבא הוא גובה א"כ בדידיה היזק והרי הראב"ד כתב דוקא בהזיק שעבודו של חבירו חייב אבל בלוה לא מקרי מזיק דבדידיה קא מזיק וה"ה להקדש הן אמת דגוף ראיית הרי"ף הוא רק לפירוש רש"י דהבע"ח גופא הודה אבל לפמ"ש התוס' בערכין דף כ"ג ע"ב דהלוה לוה עוד דינר ופודה הנכסים וא"כ אין התחלה לראיה דפשיטא דאם לוה לו עוד דינר דמשלם הדינר שלוה לו ומ"ל אם פדה בזה ההקדש או השליכו לים וז"פ. ולפענ"ד ליישב שיטת רש"י דרש"י לשיטתו דפירש בפסחים דף ל"א דלכך לא חל ההקדש של הלוה אף דמכאן ולהבא הוא גובה משום דהו"ל אינו ברשותו מכל מקום משועבדים הן להמלוה ועיין קצה"ח סי' קט"ז שהאריך בביאור הדבר. ואני בעניי הארכתי בזה בקונטרס מיוחד ולפ"ז כל שהמלוה מוסיף דינר א"כ שפיר מצי לפדות דהן משועבדים לו לחובו וכל שהגיע זמנו שוב יוכל לפדותן אבל הלוה איך יכול לפדותן דהוא באמת הקדישן רק דלא חל ההקדש דהו"ל אינו ברשותו אבל לגבי דנפשיה הרי ממנ"פ יצאו מרשותו ולמה יפדה אותן ודו"ק היטב ולפי שיטת הרמב"ם פ"ז מהלכות ערכין יש להבין מה לשון מוסיף דינר ופודה הנכסים ואכ"מ להאריך כעת וגם מה שדימה הקצוה"ח לדוחף מטבע של חברו לים יש לחלק דשם יכול לומר הא מנח קמך רק שצריך הוצאות לשכור בר אמוראה למשקל הו"ל רק גרמי בעלמא אבל כאן באמת ההקדש חל בשעתו דהא יכול להקדיש ניהו דזה יכול להוציאו משום דהקדש דמים אינו מפקיע משיעבוד מכל מקום עכ"פ לא יכול לומר הא מנח קמך דהרי הקדישו ומה לי מכרו להדיוט או מכרו לגבוה וכיון שאין הקדש יוצא בלי פדיון עכ"פ היה חלות להקדש דהו"ל כמכרו דאף דזה יכול להוציא מהלקוחות מכל מקום עכ"פ מזיק שעבודו מקרי וזה ברור כשמש. אחר שנים רבות מצאתי בשיטה מקובצת בב"ק ריש פרק הכונס גבי פורץ גדר בפני בהמת חבירו שדעת הרמב"ם בפי"ד מנזקי ממון ה"ב דחייב גם על היזק של בהמה וכתב ה"ה שהקשו ע"ז מהא דהוציאוה לסטים דמשמע דוקא בהוציאוה הא פרצו בפניה פטור והשיב הרמב"ם שיש חילוק בין לסטים המתכוונים לגנוב ולא לפרוץ גדר ובין זה המתכוין לפרוץ הגדר ולא לגנוב וכתב ע"ז השיטה מקובצת בשם המאירי שיש לחזק דבריהם שדבר זה הוא בכלל דיני דגרמי ולא גרמא והוא שכבר ידעת שהרבה מפורשים טרחו ליישב מה הפרש יש בין דיני דגרמי לגרמא בנזקין עד שפירשו שכל כוונתו להזיק אלא שיש מסייע לאותו הנזק הוא גרמא בנזקין ופטור כגון מה שאמרו פרק לא יחפור מרחיקין את הסולם מן השובך ד' אמות כדי שלא תקפוץ הנמייה ואם לא הרחיק ד' אמות אין כוונתו להזיק וכן משסה כלבו של חברו בחברו אעפ"י שכוונתו להזיק כח אחר מעורב בו. וכל שכוונתו להזיקו שעל ידו לבד נעשה הנזק הוא דינא דגרמי כגון שורף שטרותיו של חבירו ומחל שט"ח אחר שמכרו וכן אתה מפרש את כולם עפ"י דין זה ואף בזה אנו אומרים לדעת גדולי המחברים שגרמא זו הואיל וכוונתו להזיק ושעל ידו לבדו בא הנזק הרי הוא בכלל דיני דגרמי וחייב על הנזק אבל רעוע הרי פשע חברו וגרמא עם פשיעת חבירו פטור עכ"ל הזהב. הנה המאירי מאיר עינינו בחילוק חדש דגרמי מקרי מה שגרם בעצמו לבדו ואין זולתו מסייע וגם כוון להזיק אבל מה שלא כוון להזיק אף שהזיק בעצמו או כוון להזיק ולא בא הנזק על ידו לבדו כי אם בסיועת איזה מעשה מקרי גרמי. ובאמת שזה דבר חדש לא שמענו עד כה. והנה מ"ש דבעינן שיתכוין להזיק. הנה כיוצא בזה כתב הראב"ד דהיורש שמוחל לעצמו א"צ לשלם מדיני דגרמי דיכול לומר דלא נתכוונתי להזיק רק להנאת עצמו והובא בש"ע חו"מ סי' ס"ו סכ"ג ונחלקו עליו כלם. מיהו יש לחלק דשם דבר שמזיק בזה עצמו מגיע טובתו י"ל דחייב דסוף סוף בא ההיזק על ידו אבל כאן הלסטים פרצו גדר כדי לגנוב ולא לתכלית שיפרצו הגדר א"כ לענין זה הו"ל אינו מתכוין וכיוצא בזה מקרי מלאכה שאלצ"ג לענין שבת ועיין מג"א סי' ער"ח מ"ש בשם רבינו אברהם החסיד זלה"ה וה"ה כאן דלא כוון כלל להזיק. אך מ"ש לחלק בין אם עושה הנזק לבד ובין שע"י סיוע זולתו נעשה דאז מקרי גרמא ופטור לכאורה הדברים תמוהים דא"כ הך דאחויי אחוי דהו"ל כמשסה כלבו של חברו לשוך בחבירו דפטור ועיין בב"ק דף קי"ד ובתוס' שם דמוקי לה כר"מ והביאו ראיות לזה וגם קשה מהא דאמרו בב"ק דף ס"ב עשו תקנת נגזל במסור וקאמר שם למאן דדאין דיני דגרמי והרי שם ודאי בא ע"י מעשה חבירו שזה רק מסרו לבד ואפ"ה חייב וגם בהך דגורם לגורם דנחלקו הבעה"ת והרמב"ן מבואר דעכ"פ מקרי גרמי והרי שם ודאי אינו בא ע"י מעשיו לבד ואפ"ה מקרי גרמי וגם בהך עובדא דתה"ד שהבאתי הלא מראש לשיטה המאירי אין כאן התחלה להדין דלא מקרי גרמי כלל. ולכאורה רציתי להקשות מאחוי לי' דנרא דאמרו בב"ק דף ק' דחייב למ"ד דדאין ד"ג והרי שם לא בא ע"י לבדו אבל זה אינו דניהו דזה החליפו אבל כיון שע"פ החליפו ובא לו ע"י גרמתו בלבד הנזק שלולא הוא שאמר לו שהוא טוב לא לקח וא"כ מקרי גרמי וכן מצאתי בהדיא בשיטה מקובצת בב"ק שם דף נ"ו גבי עושה מלאכה במי חטאת שהביא דברי המאירי שזה מקרי גרמי ע"ש ששונה כמה ענינים מגרמי ובכללם גם הך דדינר וכתב שכל שכוונתו להזיק חייב כיון שלבדו הוא עושה אבל מהך דאחוויי אחוי ומסור וגורם דגורם לא הרגיש כלל וצע"ג. שבתי וראיתי דיש מקום ליישב דשאני אחוי אחוויי ומסור דהוה כאלו עשה המעשה בידים דהא אמרו דהוה כתוא מכמר וא"כ תיכף מכי אחוי או שמסר הוה כאלו עשה הנזק מעצמו ואין זולתו והוא לבדו גרם כל הנזק וכן מצאתי בשיטה מקובצת בשם המאירי שכתב גבי היודע עדות לחברו ואינו מעיד דכל שאינו רק מניעת הדיבור אינו חייב וע"ז הקשה ממחיצת הכרם שנפרצה דחייב אף שאינו עושה מעשה רק שעל מה שלא גדרה חייב וכתב בשם חכמי הדורות שלפנינו שתירצו שמאחר שנודע בודאי שהאיסור בא ע"י כך הרי הוא כגורם בידים עכ"ל הנה מבואר דכל שבודאי יבא הנזק הרי הוא כגורם בידים ולפ"ז גם מה שאחוי אחוי או שמסר זה הוה כגורם בידים ולא דמי למשסה כלבו של חבירו דאפשר שינצל ממנו שלא ישוך אותו אבל כאן הוה כגורם בודאי וא"כ הו"ל גרמי דבגרמתו לבד בא הנזק ובגורם דגורם באמת יסבור המאירי דפטור ואתי שפיר דבריו אבל גוף החילוק הוא חדש וצריך סעד לתמכו והנה בהא דמבואר באו"ח סי' ת"נ דמותר להשכיר תנורו ע"מ שיאפה בו מצה ואם יאפה בו חמץ אין זקוק לו ועיין מג"א מ"ש בזה וע"ז אמר הרב החריף מו"ה אברהם קאמפף נ"י דיש לדון בזה מהך דנכרי דנסך ליינו דישראל דאמרינן דחייב לשלם אף דאסרו בהנאה דהוא מקלי קלי לאיסורא ודמי היזיקו משלם וכן קי"ל ביו"ד סי' קל"ב וה"ה כאן הוא שכרו לאפות מצות ואף שהוא אפה חמץ דמי היזיקו קא משלם שהרי ע"י אפייתו חמץ אסר עליו הדמים של התנור. ולכאורה יפה טען. אמנם אחר העיון זה אינו דהא אינו רק גרם היזק שע"י שבטל תנורו של חברו והוא היה יכול לאפות בו מצה ושכרו על מצה א"כ לא עדיף ממבטל כיסו של חברו דאינו רק גרמא בעלמא ושרי וה"ה בזה ולא דמי לשם דשם עביד מעשה ונסכו אבל כאן אינו רק גרמא בעלמא ושרי. אך עדיין יש לומר כיון שנודע בודאי שע"י שיאפה חמץ יאסר התנור עליו ולא יוכל ליקח השכר ממילא הוה כגרמי כמ"ש בשם המאירי אבל יש לחלק ועכ"פ דברי ההג"א נכונים שם ועיין פר"ח שם אחר שנים רבות מצאתי בשו"ת הרא"ש כלל י"ז סי' א' שכתב לענין מסור דיש שלמדו דאחד שמסר אין לו דין רודף דחיישינן שמא יעשה תשובה וכדאמרו שמא הרהר תשובה בלבו וע"ז דחה דכל שהוחזק למסור אין חוששין ודוקא משום חומרא דא"א דחיישינן ע"ש והובא ביתה יוסף סי' שפ"ח. אבל אין סתירה לדברי התה"ד הנ"ל דמכל מקום ברי היזיקא לא הוה וכמ"ש למעלה וגם מה שהאריך הש"ך דד"ג אינו רק קנסא וא"כ לפ"ז לפמ"ש התוס' בבכורות דף כ"ח דאין הלכה כר"מ בקנסותיו א"כ שוב לא יהיה הלכה כר"מ בד"ג אבל זה אינו דאטו בודאי אינו הלכה רק שבגזירותיו הלכה כר"מ ובקנסותיו אין מוכרח שיהיה הלכה אבל מכל מקום יכול להיות הלכה כר"מ בזה ודו"ק: