שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ט (ה׳)

ובזה מיושב היטב דברי הש"ך בסי' ע"ב דשם שפיר מקרי מגו דלא יצטרך לשבע רק היסת וכעת נשבע ש"ח וא"כ שוב שפיר יקשה ובפרט דיש לומר דקושית הש"ך היא לשיטת הרא"ש דס"ל דמיגו לאפטורי משבועה ג"כ אמרינן ומכ"ש כשמייתר משבועה חמורה לשבועה קלה דאמרינן מגו בכה"ג. והנה מ"ש הש"ך לדמות הך דמלוה על המשכון דלכך נשבע אף בטענת שמא משום דהוה כהא דאמרו כל דהאי ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע לפענ"ד לא דמי דשם עכ"פ יש חיוב רק דמסופקים כמה הוציא לא מקרי טענת שמא וכענין שבועת השומרין דשייך אף בספק דכל דבא לידו ממון חברו בודאי וא"י אם נפקע החיוב חייבה תורה שבועה וכמ"ש ר"ב הובא בש"ך חו"מ ס"ס ע"ה אבל אם חייבו חז"ל שבועה מדבריה' בכה"ג אבל כל דהוה ספק על גוף החיוב והתובע טוען שמא מנ"ל דצריך לשבע ומחוורתא לפענ"ד כמ"ש דכל דאינו טוען על גופו של משכון א"כ הוה כתביעה וכפירה שהרי מודה שאינו שלו והוא של חבירו ושפיר צריך לשבע וזה ברור כשמש. וזה לדעתי מ"ש הרא"ש והובא בש"ך ס"ק ס"ט דלא שייך מגו לאפטורי משבועה כיון דאינו טוען על גופו של משכון והדבר צריך ביאור סוף סוף הא יש לו מיגו. ולפמ"ש אתי שפיר דלא שייך מיגו כל דהוה מודה והוה כעין מ"ש בב"ב דף ל"ב גבי שטר מזוייף דאמאי קא סמכת אהאי שטרא הא הוא מודה דמזוייף והיינו משום דאנן סהדי דזה הוה מזוייף וא"כ גם כאן לא שייך לומר די"ל מגו דלקוח דהוא גופא מודה דאינו שלו ורק במשכון הוא בא לידו וז"ב: