שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ז (ח׳)

שאלה ותשובה, בנוסח המקורי.

ובגוף הספק נראה לפענ"ד ברור דכל דאיכא ממון אצל המלוה או להלוה או להשומר אף שאין ממון לנשמר וכן להיפך חייב דהתורה לא הקפידה רק בכפירת ממון והאיכא. וראיה לזה נראה לפענ"ד משומר אבדה דהו"ל שומר שכר בשביל פרוטה דרב יוסף אף שבעל האבידה אין לו הך פרוטה ואיהו לא חסר מידי רק בשביל שזה יש לו פרוטה דר"י דזה מרויח פרוטה דר"י ע"י שיטוחו וניעורו נעשה ש"ש אף דבעי פרוטה כמ"ש הש"ך סי' ש"ג וה"ה בכל הדברים כל דאיכא פרוטה מקרי ממון ודוק ועיין בב"מ דף צ"ג ולפענ"ד ראיה לזה מהא דאמרו בב"מ דף ג' במשנה חמש פרוטות הן וחשיב הודאה שו"פ וקידושין שו"פ ואם איתא הא אינן שוים דהא בקידושין דעת הרדב"ז דכל ששוה פרוטה אף שהוא לא נתן שו"פ חשוב ממון לקידושין וא"כ ה"ה להודאה שו"פ דאל"כ אינן שוים דקידושין אף שאינם שו"פ רק להאשה מקודשת וכאן צריך שיהיה ההודאה שוה פרוטה לשניהם וע"כ דשוים הם. הן אמת שהרדב"ז בעצמו כתב לענין מקדש באיסורי הנאה והיא חולנית דאינן קידושין דהוא לא נתן מידי וכבר כתב המלמ"ל שם דדברי הרדב"ז סותרים וכבר הארכתי בזה בתשובה ליישב וקשה עלי החיפוש אך לפענ"ד נראה דבאמת סברת הרדב"ז מ"ש דאם שו"פ להאשה מקודשת נראה לפענ"ד דהא באמת נסתפק הר"ן אם יכולה לומר לדידי שוה וכתב דכל שהוא ממון רק שאינו שוה דינר לב"ש יכולה לומר לדידי שוה לי אבל בפחות משו"פ לעשות מאינו ממון ממון א"י לעשות ולפ"ז כל שלדידה שו"פ שוב אף שאינו שו"פ לגבי דידיה יכולה לומר לדידי שוה לי דעכ"פ ממון מקרי אף שאינו שו"פ לדידיה דהא חזינן כל שאמרה לדידי שוה לי מקרי ממון אף שהוא לא נתן לה ומצאתי ברדב"ז שהביא במלמ"ל שם שכתב כן והטמין ברמז ואני הרחבתי הדברים ושמחתי שכוונתי מדעתא דנפשאי לזה ולפ"ז זהו כשהוא ממון לגבי דידה רק שלדידה אינו שוה אבל בא"ה דאינו נקרא ממון ומה שמותר החולה להנות בו הוא משום דלגבי חולה הותר אבל דין ממון אין לו דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח דיכול למוכרו לחולה וע"כ דאינו מקרי ממון כלל רק דלחולה הותר והוא כמו עפרא בעלמא דאטו אם יהיה חולה שיצטרך לאכול עפר נימא דחשוב דין ממון ואם כן לא מועיל לדידי שוה לי דהא אין לו שווי בעצמותו כנלפענ"ד ברור ואם כן שוב ראייתי מהמשנה ברור ודוק ועיין מהרי"ט חלק ח"מ סי' ק"ה שנסתפק בשבועת השותפין דצריך שיחשדו בשתי כסף ונסתפק המהרי"ט אי צריך שיחשדו שעיכב על חלקו לבד משתי כסף או דסגי בשתי כסף לכל השותפין אבל אין ראיה מזה לנדון דידן כל שאינו מגיע לו שתי כסף יכול לומר לו מי יימר דשותפים האחרים חושדין אותו ולאו בע"ד דידי את אבל כל שהיה ידוע שחושדין אותו סגי בשתי כסף על כל השותפין. ומצאתי בכנה"ג שהביא בסי' צ"ב ספיקו של המהרי"ט וראיתי בשערי משפט דכתב להוכיח דלא סגי בשתי כסף לכל השותפין משום דבעינן דבר חשוב שתי כסף והרי באבידה גם כי כל שאינו מגיע שוה פרוטה לכל אחד שתי כסף אין צריך להחזיר ע"ש ולפענ"ד לא נהירא דבאמת יש לומר דבעינן כפירת שתי כסף דהוא דבר חשוב והרי בכללות יש כאן שתי כסף ולכך נשבע אבל לענין אבידה דהתורה לא חייבה להחזיר רק בשיש שוה פרוטה ואם כן ניהו דלגבי המוציא יש בו שו"פ אבל כשצריך להחזיר לכל אחד אינו מחזיר רק פחות משו"פ וא"צ להחזיר ובלא"ה אין ראיה משם דשם בהיתירא אתי לידיה דהא נאבד וזה מצא ואם כן כל שאינו מגיע לכל אחד שו"פ הרי נתייאשו דבפחות משוה פרוטה מחל איניש ואם כן א"צ להחזיר דקנהו ביאוש וגם בעינן אשר תאבד ומצאתה וכאן אין כאן אובד רק מוצא בלבד וז"ב ודוק:
נחלת הכלל · Lemberg, 1865-1890

על התשובה הזאת

זהו מקור הלכתי מתוך שואל ומשיב מהדורא תנינא, מוצג בנוסחו המקורי ובלי עריכה. תשובה הלכתית נכתבה לשואל מסוים, בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנה למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתה כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד.