שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ד (כ״ה)

והנה ערב ראש חודש ניסן שנת תרח"י הגיעני תשובה מהרב במה שהיה שם סופר שכתב תפילין ואירע לו אנינות ר"ל באמצע הכתיבה והיה נחוץ לו כתיבת תפילין ורצה לגמור ולא רצה להפסיק כמבואר עפ"י כוונות וע"ז האריך מעלתו כיון דאונן פטור מכל המצות מקרי אינו בר קשירה והביא דברי המהרי"ט וזקני הח"ץ ז"ל סי' א' לענין אונן והנה מה שתמה על הח"ץ כבר קדמו רבנן בקרבן עדה ריש יבמות ועיין בישועת יעקב סי' ע"א באו"ח. אמנם בגוף הדבר אני תמה הזה מקרי אינו בר קשירה. והנה ל"מ לטעם הרשב"א משום דעוסק במצוה פטור מן המצוה או מפני שאין לו מי שישא משאו דודאי מקרי ב"ק דהרי אם היה לו מי שישא משאו ודאי היה חייב אלא אף למ"ד מפני כבודו של מת פשיטא שכל שכתב תפילין ולא רצה להפסיק דרשאי דלא שייך כבודו של מת ובפרט שעפ"י הדין לא היה צריך להפסיק כמ"ש בשבות יעקב סי' ז' וכן כתבנו במגן גבורים סי' ע"א ס"ק ב' יעו"ש וא"כ לא שייך מפני כבודו של מת ולא דמי להך דאונן לענין חליצה דשם עכ"פ בשעת נפילה אינו ראוי ליבם דעכ"פ פטור הוא ואם ירצה שלא לייבם רשאי א"כ שוב אין אני קורא בה יבמה יבא עליה אבל לומר דמקרי אינו בר קשירה בזה זה ודאי לא אמרו אדם מעולם ומכ"ש בראשון לאבלו דודאי מקרי ב"ק רק מפני צערו פטור אבל לא יצא מגדר החיוב ועיין תוס' ע"ז דף כ"ז. ומ"ש על מ"ש בחבורי יד שאול הנה מ"ש שיש שם טעות הדפוס ודאי נכון וצ"ל להיפך אמנם מ"ש שם דאפילו בלא זה צ"ל דאפילו לא היה יכול להניח בצנעא מ"מ לא מקרי בר קשירה כיון שאינו מקיים המצוה וז"פ וברור: