שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ד (י׳)

והנה מעלתו הביא דברי הרשב"א בשם רבו רבינו יונה החסיד זצ"ל שכתב דהא דמהני עומד ע"ג הוא דוקא בדבר שצריך שליחות וא"כ כל שעומד ע"ג מועיל מטעם שליחות אבל בדבר שא"צ שליחות לא מועיל עומד ע"ג ע"ש. ולכאורה סברתו צ"ב ולפענ"ד נראה עפמ"ש למעלה קושיית אא"ז הח"ץ דאמאי ניחוש שמא לא כיון לשמה נימא דיאמר לשמה ואז אף שלא יכוין אין דברים שבלב מבטלים דברי פיו וכבר כתבתי בזה כמה דברים וכעת נראה לי דהנה ע"כ לא אמרינן דאין דברים שבלב מועילים רק בשנוגע לחבירו כמו במכירה או בהקדש וכדומה אמרינן דל"מ מחשבה שבלב לסתור דברי פיו ומה לו לחברו בכוונתו בלב אבל האדם בינו לבין עצמו פשיטא שכל שלא גמר בלבו ל"מ ועיין בשבועות דף כ"ו דכל שלא גמר בלבו ל"מ ולפ"ז זהו החילוק דאם צריך לתורת שליחות א"כ חבירו שלחו לעשות לו אותו דבר ועל כוונה זו וא"כ אינו יכול לשנות מה שדיבר בפיו אבל כל שא"צ שליחות והוא אדון לעצמו פשיטא דכל שלא כיון לשם זה בטלה כוונתו דברי פיו וז"ב מאד והן הן דברי הרר"י וצ"ע כי בתשובות הרשב"א סי' כ"ו נמצא חלוקו של רשב"א באופן אחר ממ"ש בחידושיו ולפמ"ש א"ש כפי החילוק שכתבתי כאן בשמו: והנה הרשב"א הקשה שם דלמה לי קרא גבי חליצה למעט קטן תיפוק ליה דאינו בר כוונה דעומד ע"ג ל"מ לשיטתו דלא שייך שליחות בחליצה וכתב דקטן בר תשע מקחו מקח מדרבנן ודבריו תמוהים כמ"ש מעלתו דמה ענין כוונת המצוה למה שתקנו חז"ל דמקחו מקח מדרבנן במטלטלין אך נראה דמכאן ראיה ברורה למ"ש אא"ז הח"ץ סי' א' דחליצה היא מתורת הקנאה ולא מתורת כוונת מצוה וא"כ כיון דבמטלטלין מועיל הקנאה מדרבנן עכ"פ מועיל לענין זה שחולצה. אך עדיין תימה דעכ"פ מה"ת ל"מ. אך נראה דמכאן ראיה דבדעת אחרת מקנה מועיל מדאורייתא וכ"כ אא"ז הח"ץ בעצמו לישב קושית התוס' ועכ"פ מוכח מזה דאדם ב"ח יש לו דין מטלטלין ולא דין קרקע ועיין ש"ך חו"מ סי' צ"ה ודו"ק היטב. עוד ראיתי הערה נכונה בדברי מעלתו בהא דאמעיט קטן מוקשרתם וכתבתם דאינו בר קשירה ואמאי לא נימא דהוה בר קשירה לכשיגדל וכמ"ש התוס' בהא דכשר בקטן בגט בגדול עומד על גביו והא לאו בר כריתות הוא וכתבו בתוס' בגיטין דף כ"ב דהוה בר כריתות לכשיגדל וה"ה לענין קשירה. ולפענ"ד נראה לפמ"ש התוס' בע"ז דף כ"ז ד"ה א"ב אשה דלכך לא ממעטין מומר לערלות דבעינן בר שמירת ברית וכתבו דגם זה מקרי בר שמירת ברית לכשיחפץ אבל בגיטין גבי בר קשירה שפיר ממעטין מוקשרתם דבעינן שיהיה מקיים מצות וקשרתם וכל שאינו מקיים מצות וקשרתם אינו בוכתבתם אף שאם היה חפץ היה בר קיום ע"ש ולפ"ז הדברים ק"ו דמה במומר שאם חפץ לקיים היה יכול לקיים עכשיו אפ"ה כל שאינו מקיים עכשיו בפועל אינו בכלל וקשרתם מכ"ש בגיטין דפטור ממצות וקשרתם בקטנותו ואינו יכול לקיים מכ"ש דאינו בכלל וכתבתם וכמ"ש ודו"ק היטב כי לפענ"ד הדברים נכונים ואף דדברי התוס' בעצמם צריכין ביאור ועיין במגן גבורים סי' ל"ט ס"ק א' ובתשובה הארכתי בביאור דבריהם עכ"פ התוס' כתבו כן וגם לפמ"ש בתשובה בביאור דבריהם ודאי אתי שפיר ואכ"מ להאריך ומצאתי בשו"ת פנים מאירות ח"ב סי' קע"ט שכתב לישב קושית התוס' במה דקאמר מאן תנא דיגנז הו"מ למימר דרשב"ג היא דבעי כתיבה לשמה וכתב הוא דיגנזו משמע שאין לו תקנה כלל ומשום שלא לשמה היה מועיל שיחזור ויכתבו לשמה כדאמר ר"ח בגיטין דף כ' דלר"י מועיל העברת קולמוס אבל אם נכתב בפסול מה מועיל שיכתוב שנית הו"ל כתב ע"ג כתב דל"מ ולא זכיתי להבין דמה נ"מ אם נכתב בפסול שלא נכתב לשמה או שנכתב לשם עכו"ם הא בין כך ובין כך הוה נכתב בפסול וז"ב: