שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן י׳ (י״א)

אמנם לפענ"ד נראה כיון דאין חשש רק משום קמח הנדבק בו ועיין באשל אברהם סי' תנ"ד מ"ש ליישב קושית הח"מ מהמשנה וא"כ כל שנותן לבהמתו אינו נהנה ממה שנתחמץ דאין נ"מ כל שהוא מאכל בהמה אם טועמת הבהמה טעם חמץ או לא ולכך דוקא לשרות לבהמתו הוא דאסור כיון דאינה אוכלת רק על ידי השרייה ונמצא נהנה מהחמץ שעל ידי השרייה אוכלת אבל כל שאינו שורה כעת מה הנאה יש לו במה שנלתת כבר והבהמה אוכלת כיון דגם בלי הלתיתה היה מאכל בהמתו דגם אנשי' אוכלים בלא לתיתה ותדע דמשמע דוקא אין שורין אבל גוף הסובין מותרין להיות בביתו וע"כ דאין בו איסור בל יראה דהוה רק משהו בעלמא וחצי שיעור אינו עובר בל יראה ולא חזי לאצטרופי כלל וא"כ מותר לתת סובין אף שהן נלתתין ואף דאנן קי"ל דאף יבש אסורה לשפשף כמבואר סי' תס"ה ב"ב היינו שמא תתלחלח אחר כך ותהנה מחמץ בעין ועיין ט"ז שם אבל כאן הוא אינה נהנה רק מה שמאכיל לבהמתו וזה אינו נהנה מהלתיתה כלל ומזה מבואר קצת כהמג"א דהסובין והמורסן בעצמו אינו מחמיץ רק ע"י ששורה את המורסן הוא דאסור כיון דיש קצת קמח מדובק והבהמה אינה אוכלת כ"א בשרייה זו אבל אם הסובין והמורסן בעצמו מחמיץ למה אינו אסור אף כשאינו שורה ואזל לה ראיית הח"י מהמשנה הלז ונהפוך הוא וכמ"ש ודו"ק וע"כ אפשר להתיר אבל בעל נפש ירחיק מזה ועיין מג"א ריש סי' תמ"ב דבמין במינו בודאי בטל ברוב לענין ב"י וא"כ קמח עם סובין הוה מין במינו ובודאי אינו עובר בבל יראה רק משום הנאה הוא דקא אתינן עלה ולכך אסור לשרות דוקא ודו"ק: