שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״ג (י״ח)

הן אמת שהדבר תמוה דלמה ידחה דרבנן את דאורייתא דהתקיעות עיקרו דאורייתא. אך נראה דגם בזה הירושלמי לשיטתיה דבריש פ"ד דר"ה מבואר בירושלמי דס"ל דבשבת זכרון תרועה דאורייתא ע"ש ולא ס"ל כש"ס דילן דאינו רק דרבנן מה דלא תוקעין בשבת ועיין בשלום ירושלים שם ולפ"ז אם נימא דבשבת זכרון תרועה והיינו הברכות הם דאורייתא ועיין בספר יום תרועה ריש פ"ד וא"כ שפיר הולך אצל מברך דגם זה הוא דאורייתא וזה שנקט הירושלמי יו"ט של ר"ה שחל להיות בשבת דהיינו דבזה הברכות מן התורה. ובזה מיושב היטב מה שתמהו האחרונים על דבר השמטה שהשמיט הרמב"ם הך דירושלמי שאין דרכו להשמיט. ולפמ"ש אתי שפיר דלדידן דברכות דרבנן פשיטא שמחוייב לילך למקום שתוקעין יותר מהמברכים שזה דאורייתא וזה דרבנן. ובאמת שלפענ"ד מזה ראיה לשיטת הרי"ף דגם בא"י עושין שני ימים דאל"כ באמת מה יעשו כשיחול ר"ה בשבת הכי לא יתקעו כלל בשביל הגזירה בזה"ז שמקדשין עפ"י חשבון ואיך ידחה המצוה מכל וכל בשביל גזרה דרבנן ובשלמא בח"ל עכ"פ מקיימין בשני ושני ימים של ר"ה כיומא אריכתא דמי ונתקיים המצוה וכאלו עברוהו לר"ה דשניהם קדש אבל לשיטת רבינו אפרים ודעמי' יתבטל המצוה מכל וכל וא"כ לא יתקעו כלל וזה אי אפשר כנלפענ"ד. ועיין בתוס' יבמות דף כ' שביארו כן בהדיא דכל שיתבטל לגמרי לא שייך הגזירה ודוק היטב בכל מ"ש כי לפענ"ד הדברים יש להם פנים בהלכה ת"ל: