שואל ומשיב מהדורא תנינא · כלל ד׳ סימן קע״א (ח׳)

ובזה מיושב היטב קושית התוס' בהך דמשולשין דיכתוב כהן והא לאו אכולה מלתא קא מסהדי ולפמ"ש אתי שפיר דבזה שהכהן מורה על סימן הלוה או המלוה א"כ כל שהלוה צוה לכתוב שטר שהוא הלוה שוב בודאי אכולה מלתא קא מסהדי דלא הוה מפי כתבם דהא צוה לכתוב שטר על שמו שזה הלוה מפלוני וא"כ אין לך נעשה מדעת המתחייב גדול מזה ושפיר מועיל וז"ב. ובזה מבוארים כל השיטות על נכון. איברא דלפ"ז צריך ביאור שיטת ר"ת שכתב דכל דראוי להעיד מפיהם מועיל אף מהכתב ואמאי אכתי הו"ל השטר עד מפי עד. והנראה בזה דר"ת ס"ל דכיון דלכמה דברים כתיבה כדיבור וגם לענין שבועה הרבה פוסקים מחמירים דכתיבה הו"ל כדיבור וכמ"ש בשו"ת שב יעקב סי' מ"ט וברדב"ז ושבות יעקב ותומים סי' צ"ו וקצה"ח באורך לפלפל בזה ועיין בנוב"י מהד"ק חלק יו"ד סי' נ"ג בזה ובמגן גבורים סי' מ"ז מבואר בזה אף דכתיב לבטא בשפתים א"כ ה"ה לענין עדות שבשטר דהו"ל כנחקרה עדותן בב"ד והדיבור היה ע"י כתב וא"כ לא שייך בזה עד מפי עד דזה מקרי דיבור ואף דכתיב מפיהם הוא רק למעט אילם דפסול אבל כל שאינו אילם הוה כדיבור ממש וזה ענין דהוה כנחקרה עדותן בב"ד וז"ב. ובזה הן נסתר מחמתו מ"ש הרמ"א בתשובה סי' י"ב הנ"ל דכל שחזר בו קודם שבא לב"ד שוב לא שייך לומר דראוי להגיד ול"מ מפי כתבם. ולפמ"ש אי אפשר לומר כן דלא הוה כמו שנחקרה השתא בב"ד דא"כ הו"ל כעד מפי עד רק כמי כשנחקרה בעת שכתבו דאז הו"ל כדיבור ושוב הו"ל לא יגיד וכל שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. וזכורני שזה זמן רב ראיתי בכנה"ג על או"ח בסופו שהביא בשם מהר"י בי רב ומהרלב"ח שנסתפקו אי בלא יגיד שייך אם הגידו מפי כתבם. ולפמ"ש היה מקום לפלפל אבל אין אתי ודו"ק היטב בכל מ"ש כי הדברים ברורים ומן האמור נראה לפענ"ד דבר ברור דבשטר שנמצא חתומים עליו קרוב או פסול דודאי מהראוי שיועיל מה שהעידו הכשרים בעצמם ולא מקרי נמצא אחד מהם קרוב או פסול דיהיה כל העדות בטל: